ניסו קפילוטו תולה את הנעליים: "תודה רבה לכדורגל, אנחנו עוד ניפגש"

בגיל 34 הודיע שחקן הכדורגל, ניסו קפילוטו על פרישה ממשחק פעיל. הוא לא כינס מסיבת עיתונאים גדולה ובדרכו הצנועה הסתפק בפוסט מסכם קריירה בפייסבוק שבו שטח את הישגיו המרשימים לאורך הקריירה מתחילת הדרך במכבי ת"א, דרך הנפת הגביע בהפועל חיפה ועד השער הבלתי נשכח נגד הפועל ת"א במדי בית"ר י-ם.

"לכל אדם יש את הרגע בו הוא צריך לקבל החלטה לסיים", פתח קפילוטו את פוסט הפרידה. "אף פעם לא דמיינתי את הרגע בו אאלץ להפסיק את הדבר אותו אני רגיל לעשות בכל יום מגיל 7 בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב. הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב ובעיקר הדבר שאותו אני הכי אוהב לעשות – לשחק כדורגל. עוד בתור ילד בן חמש ביציעים על הכתפיים של אבי ומורי, חיים קפילוטו ז"ל ובעידודה של אימי היקרה והאהובה מירה ז"ל, אכלנו, נשמנו וחיינו כדורגל. הייתי הולך לישון וחולם להגיע לקבוצת הבוגרים של מכבי תל אביב. האמת? אין שאיפה שלא חלמתי עליה ולא הצלחתי להגשים ברוך השם. להיות שחקן בוגרים במכבי תל אביב לצד שחקנים שראיתי עוד כילד מהיציע, לחוות עוד מועדונים גדולים, לזכות בתארים, לשחק מעבר לגבולות המדינה ושיא השיאים מבחינתי, ללבוש בגאווה את המדים הלאומיים של נבחרת ישראל. צברתי חוויות, רגעים טובים ומשמחים. רגעי אושר ונחת לצד רגעים מותחים. בבית שבו גדלתי חונכתי שלא לוותר עד הסוף, לתת את הנשמה ולהאמין. עכשיו הגיע הרגע בו הפציעות הכריעו אותי, למעשה ניתקו אותי מהאהבה הראשונה שלי בעל כורכי. פיזית וגם מנטלית, אני לא מסוגל עוד להיאבק בגוף שלי. לנסות לשקם פציעות בגיל מתקדם כל כך לכדורגלן ולהגיע להבנה הכואבת, אבל בהשלמה, לא אוכל לחזור לשחק יותר כדורגל. בגיל 34.5 אני מביט בגאווה אחורה ויודע שללא כל האנשים שפגשתי והיו איתי ולצידי בשנים הללו, שחקנים, מאמנים, משפחתי הקרובה ובעיקר אשתי האהובה, נטלי,  הדברים היו נראים אחרת".

בראיון לשלומי ברטלר, בתוכנית "היציע הצפוני" סיפר קפילוטו על היום שאחרי קבלת ההחלטה: "אני לא יודע אם עיכלתי עדיין את האירוע. הטלפון לא מפסיק לצלצל ויש הרבה הודעות זה מחמם את הלב. צריך לקחת כמה ימים כדי להפנים את זה ואז נמשיך הלאה".

"ברגע שנפצעתי לפני שלושה חודשים כבר התחלתי להבין עם עצמי שאין לי כוח להתמודד עם השיקום, הכאב והחזרה לכושר במיוחד שהפציעות מגיעות ברציפות. הגוף כבר דיי שבור וכל פציעה מקשה עוד יותר ואז בעצם התחילה לרוץ בראש המחשבה ולקחתי יועץ תקשורת וסמכתי עליו שהוא יכוון אותי".

לאורך הקריירה עבר קפילוטו לא מעט קבוצות: "בכל קבוצה השארתי ונשאר בי חותם שמשייך אותי אליה, אם זה הגול נגד הפועל ת"א במדי בית"ר, או הגביע בהפועל חיפה ומכבי תא ששם גדלתי, אז קשה לי להגיד מי הקבוצה שהכי השאירה בי חותם.

בפוסט שיתף קפילוטו באנשים שהיו חלק מתחנות חייו: "יש לא מעט אנשים משמעותיים שלא אוכל לשכוח לעולם ותמיד יהיו לי כמורי דרך- אלי כהן, "השריף", הראשון שלא חשש לתת לי את הבמה בהרכב של מכבי תל אביב בגיל 17, העניק לי ביטחון ולמעשה פתח לי את הדלת במקומות שאחרים מתייאשים. לא תמיד הכל מסתדר "בבית" והתחלתי את המסע שלי כשבכל מקום הבאתי 100% והתחברתי למקום, אם זה היה באשדוד חצי עונה, או כשאלי כהן, המאמן שזכה בשני גביעים עם הפועל ר"ג, הביא אותי לעכו. החיבור עם אלי היה נהדר והדרכים שלנו הצטלבו עוד פעמיים בהמשך. בקריירה של כדורגלן יש כמה דמויות המשפיעות ומלוות אותו כמשענת- הסוכן שלי גלעד קצב, היה שם תמיד בשבילי דאג לי ועזר לי באמצעות אדם קידן מסוכנות "טופ-ספורט" להגשים לראשונה את חלום חו"ל, כשיצאתי לשחק ב-"אלקי" לרנקה בקפריסין. העונה באי השכן גרמה לאלי כהן לקרוא לי להצטרף אליו לבית"ר ירושלים בעונת 2013-2014, בית"ר בדיוק עברה לידיו של אלי טביב ובנתה את עצמה אחרי שנים טראומטיות. למרות עונה מאתגרת בה הוחלפו מאמנים אני יכול לומר בוודאות כי המשפט "מי שלא שיחק בבית"ר ירושלים, כאילו לא שיחק בכדורגל הישראלי" מדויק".

"אווירה מטורפת, קהל חם ורגע אחד מתוק בדמות שער ניצחון בטדי מול 30,000 צופים נגד היריבה הכי גדולה, הפועל תל אביב. זיכרון מיוחד שאקח איתי לכל החיים. במהלך העונה הזו הגיע רוני לוי לבית"ר, רוני הוא סימן למקצועיות ומקצוענות ברמה הגבוהה ביותר, הדריך אותי וגרם לי להסתכל על תפקיד הבלם באופן שונה שעזר לי בהחלט בהמשך הקריירה, גם החיבור לדמות של רוני כמאמן וכאדם חיזקו אותי מאוד בעונה הזו. בתום העונה בבית"ר עשיתי קפיצה משמעותית לליגה השוויצרית במדי סנט. גאלן, חוויה יוצאת דופן מבחינת רמה, מתקנים וכמובן הניסיון. משהו הרגיש לי לא פתור ובעונה שלאחר מכן ויתרתי על המשך החוזה בשוויץ וחזרתי לעוד עונה בבית"ר ירושלים".

"בקיץ 2016 שוב קרא לי אלי כהן לחבור אליו, הפעם להפועל חיפה. לא דמיינתי שהמועדון הזה יהפוך לי כבית שני, בעונה השנייה שלי בהפועל חיפה חוויתי תחת הדרכתו של ניר קלינגר את אחת העונות הטובות ומהרגשות בחיים שלי, זכייה בגביע המדינה ושיא השיאים מבחינתי, הגשמת החלום הגדול ביותר והוא הזימון לנבחרת ישראל וציון הופעות רשמיות במדי הנבחרת. היציבות בהפועל חיפה ותחושת הבית לה זכיתי מיואב כץ היא משהו שאינו מובן מאליו. באמצע העונה שעברה מנכ"ל סקציה נס ציונה, רועי אנקווה הציע לי להצטרף לפרויקט ולנסות להשאיר את הקבוצה בליגת העל ואם לא נצליח, אז לעשות הכל כדי להחזיר את המועדון המשפחתי הזה לליגת העל אך הפציעות הכריעו וזה הזמן להיפרד מהמגרש. לא אוכל שלא להודות על כך שהורי ז"ל אשר גידלו באהבה ובמסירות אותי ואת אחי יואל, שהוגדר כאוהד מספר 1 שלי, זכו לראות אותי ברגעי השיא לפני שעזבו אותנו אבל הותירו מורשת אדירה, אוהב ונוצר אתכם בליבי לעולם. תודה רבה לאישה של חיי, נטלי, שעברה איתי כל רגע בחיי הבוגרים במגרש ומחוצה לו, על בניית משפחה חמה ואוהבת, את החצי השני שלי. תודה לסוכן שלי, גלעד קצב שעזר לי להגשים כמה חלומות".

"תודה רבה מעומק הלב לזאביק זלצר, מאמן העל של הנבחרות הצעירות במשך שנים- שאחראי לגידול, טיפוח וחינוך של רבים ומצליחים בכדורגל הישראלי. זאביק היה זה שזימן אותי לנבחרות ואף "הקפיץ" אותי שנתון, תמיד האמנת בי. תודה למאמן האישי שלי מגיל 21, דני ביבס שאיתו יצא לי לעבוד גם באופן פרטני וגם בעכו, בבית"ר ירושלים ושנים ארוכות בהפועל חיפה, אתה איש מקצוע אדיר וחבר לכל החיים. תודה רבה לכדורגל-אנחנו עוד ניפגש".

ועד הספיק קפילוטו גם לרשום הודעות במדי הנבחרת: "יש לי 2 הופעות רשמיות בנבחרת הבוגרת ארחי שעברתי את כל הנבחרות ובגיל 28 הגיע הרגע המיוחל, זה היה חלום שהתגשם".

מה הרגע שאתה לוקח איתך?

"קשה לי לבחור כי היו כמה, הגביע היה משהו היסטורי שזכינו בו אחרי 44 שנים, הרגע הזה שהייתי על ההליכון והודיעו שאני בסגל הנבחרת והתחלתי לרעוד ולא יכולתי להמשיך לרוץ. משחק הבכורה היה בליגת האומות נגד אלבניה באלבניה והיה משחק נגד מסי שבוטל".

ועכשיו לאן?

"אני נשאר בכדורגל, קיבלתי הצעות בנס ציונה שם רוצים שאהיה חלק מהמועדון ויש עוד דברים שאני בוחן. אבל אני לוקח כמה ימים לבחון הכל, אני לא אשב הרבה בבית כי זה לא אני. יש לי תעודת מאמן וזאת יכולה להיות אופציה מעניינת התכוננתי לרגע הזה. אני מרגיש שיש לי הרבה מה לתת ולהבעיר הלאה וחבל יהיה לבזבז את זה".