גַּלְעֵד לזכרם

קיבוץ גַּלְעֵד הוקם בשנת 1945. בדיוק בשנה שבה הוכרעה מלחמת העולם השנייה. חברי תנועת הבונים ותנועת החלוץ מגרמניה התארגנו כבר ב1938 כדי להנביט את הגרעין הציוני בארץ ישראל. בהרבה מובנים, קיבוץ גלעד הוא סמל, אנדרטת ניצחון לשורדי השואה שגברו על הנאצים. בשעה הקרובה נדבר על הקיבוץ. על המייסדים, על תקומה וזיכרון עם עמירם וחמדה מיינץ.

עמירם: "סיפור השם (של קיבוץ גלעד) הוא סיפור ארוך שנים, כשעלו מייסדי 'גלעד' על הגבעה הנוכחית בין השנים 1945-1946 הייתה לחברים תלות מוחלטת בקרן קיימת. מי שקנה את חלק מהאדמות שעליהם קמו קיבוצים ותרם הרבה מאוד כסף לקרן קיימת היה נדבן יהודי והם רצו להנציח את שמו באחד הקיבוצים והחליטו ששם הקיבוץ יהיה 'אבן יצחק'. מייסדי גלעד שהגיעו היו בוגרי תנועות הנוער החלוציות, בעיקר מגרמניה וקצת מהולנד, שאיבדו הרב המאוד משפחה וחברים בשואה והם חשבו שהשם 'גלעד' הוא השם המתאים שינציח את אותם חבריהם שנספו בשואה".

האם הסיפור של קיבוץ שקם מהריסות השואה היה נוכח בקיבוץ?

"במידה, אבל לא במידה שפגעה בנו. הסיפור היה נוכח קודם כל באופי של האנשים אבל במקביל היינו חלק מדור שהוריו אמרו לו "באנו למדינת ישראל, עברנו דברים קשים בימי חיינו וכאן נבנה עם חדש ויהודי חדש". כעם חדש החליטו שאת החגים חוגגים אחרת שלא יראו גלותיים. רוב המשפחות לא דיברו עם הילדים גרמנית וחלקם לא דיברו בכלל גרמנית".

עמירם: "אצלי בבית לא דיברו על השואה, היא לא הייתה נוכחת, חשבו שזה לא יהיה טוב לילדים, הרי אנחנו בונים פה משהו חדש. כשהוריי לא רצו שאבין מה הם מדברים הם עברו לדבר אנגלית. היו דמויות והיה טקס ביום השואה ובו תמיד הזכירו את העבר, לא שכחו, אבל זה לא האפיל על חיינו ושינה אותם, חיינו כמו כל ילד אחר".

"אבי נפטר שהייתי בן 16 וכשאימא נפטרה בשנת 2003, כשחמדה ואחותי חיפשו במגירות הבית בין שאר הדברים שגילינו ולא ידענו עליהם – הן מצאו היו מכתבים בין סבתא שלי, אימא של אבא, שהייתה בפרנקפורט ב-1942, שעברו דרך הצלב האדום".

חמדה: "גם אצלנו השואה לא הייתה נוכחת בבית, רק ידענו שאימא עברה משהו. במהלך המלחמה היא הסתתרה בכמה מקומות בחלקם כמעט נתפסה והייתה צריכה להחליף כתובת, למזלנו היא לא הייתה במחנה ריכוז. באחד הבתים שאליהם אימא הגיעה זמן קצר אחר כך הגסטפו דפקו על הדלת, אם המשפחה הנוצרית אמרה לאימא שלי שתעלה למעלה ותעשה עצמה סורגת כאילו היא המטפלת של הילדים. הגסטפו חיפשו את בעל הבית שלא היה. אחרי שהם הלכו אם הבית האמרה לאימא שתיקח את האופניים ותיסע כי מסוכן להיות שם. באותו ערב הגיע שוב הגסטפו ולקח את בעל הבית לברגן בלזן ואת ארבעת הילדים נתנו לאחות של האישה שגם נלקחה על ידי הגסטפו אבל הצליחה לחזור".

"שנים מאוחר יותר אימא שלי הכינה למשפחה מטבע של חסידי אומות עולם וניטע עץ עם שמו של בעל הבית. כשהייתי בת 18 אימא ואני נסענו יחד להולנד לפגוש את אותה אם בית. עבור אימא שלי זאת הייתה פעם ראשונה שהיא נוסעת לפגוש אותה מאז המקרה. כשנפגשנו הבאנו לה את המטבע והיא שמחה לפגוש את אימא שלי ואותי. אימא שלי העזה לשאול אותה האם בגלל שהיא הייתה אצל המשפחה באותו ערב הגסטפו לקחו את בעלה והיא השיבה שהגסטפו עקבו אחריו תקופה ארוכה ובמקרה באותו יום הם הגיעו".

"רק כשהילדים שלנו עשו עבודת שורשים אימא שלי התחילה לדבר ולספר. היינו בגרמניה בשנת 2007, הוזמנו על ידי עיריית לר שבה נולדה אימא וראינו איפה היה הבית ובית הספר של אימא שפגשה חברות מהכיתה. הקימו שם אנדרטה גדולה מאוד עם שמות הנרצחים כי הרי אין מצבות לנספים".

האם היום שמגיעים לקיבוץ גלעד מרגישים שהמקום מסמל הקשר לשואה?

עמירם: "אני חושב שלא, מי שמגיע וחושב שהוא ימצא בכל פינה אנדרטה ושרידי השואה לא ימצא, אבל יש כאלה. במועדון לחבר יש מקום מיוחד שהוקדש לשואה וזה מצוין. את הטקסים הקפדנו לציין וכשהיו בחיים הדור הראשון היה חשוב לנו שהוא יספר כדי להנחיל לדורות הבאים בכל מדיה אפשרית כי יום אחד זה לא יהיה. יש עוד 2 שהיו ילדות בתקופת המלחמה, על רכבת הילדים אבל גם הן לא בכושר לספר. היה ברור שנגיע ליום הזה ואני לא יודע איך נציין את זה בעתיד. כל השנים עשינו את מאמץ להאניש אותו להוריד את הסיפורים של אושוויץ ומחנות הריכוז לסיפור היום יום של האדם".

חמדה: "פעם היה לנו בית ספר בגלעד והייתי מורה והזמנו ביום השואה חברים שיכולים לספר ואני זוכרת את השיחות האלה עם הניצולים שסיפרו והילדים שאלו שאלות וקיבלו תשובות וזה היה מאוד מרגש, אבל היום האנשים האלה לא איתנו".