"שלושה לתמיד" – לזכרם של אייל שיינס ז"ל גדי כוטל ז"ל ואביאל וויסמן ז"ל

---

כולנו זוכרים את החברים מהתיכון. אלו שהיינו בטוחים שנכבוש איתם את העולם, שנצא לטיולים הגדולים, שנחגוג יחד תחת החופות. הסיפור של שלושת החברים שעומדים במרכז הסיפור התחיל בתיכון, אותה השכבה, אותם מסדרונות, אותם חלומות של גיל 17. אלא שהמציאות הישראלית כתבה להם תסריט אחר לגמרי. היא הפכה אותם מחברים לספסל הלימודים לחברים לשכול. שלושה חברים מאותה שכבה, שאיבדו את אחיהם, שגם הם צמחו באותם המסדרונות, ונפלו באותה המלחמה. יעל כוטל, אלי ויסמן ונועם שיינס האחים שנשארו מאחור, אלו שגילו שהמקום הכי בטוח עבורם הוא דווקא זה לצד זה, מול האובדן הבלתי נתפס.

יעל כוטל איבדה את אחיה הגדול, סמל ראשון גדי כוטל ז"ל, לוחם שריון שנפל בגיל 20 בקרב בצפון רצועת עזה. עבור יעל, גדי היה הרבה מעבר לאח. "אני מתגעגעת אליו כל הזמן," היא מספרת. "הוא היה אחי הגדול, היינו מאוד קרובים. אין יום שאני לא חושבת עליו." הקשר ביניהם, שהיה רצוף חברות, תמיכה ואהבה, הפך מאז לזיכרון שמלווה אותה בכל צעד ולגעגוע שאינו מרפה.

שלוש שעות בלבד לאחר ההלוויה, מצאה את עצמה יעל יוצאת למסע לפולין. "אני זוכרת שהפעם הראשונה שבאמת נשברתי הייתה שם," היא משתפת. "הדלקתי נר והכול התחיל להציף אותי. ואז פשוט התחלתי לבכות."
גדי הכיר את סגן עומר מקסים נאוטרה ז"ל, שנהרג בהתקלות עם מחבלים שחטפו אותו ואת צוות הטנק שלו. עד שב-3 בדצמבר 2024 הודיע דובר צה"ל כי נאוטרה נהרג כבר ביום החטיפה. בעקבות האירועים הללו, קיבל גדי את ההחלטה להתגייס לשריון. זמן קצר לאחר מתקפת השבעה באוקטובר, עבר גדי להתגורר לתקופה בעוטף עזה, מתוך רצון לסייע לילדים להתמודד עם המציאות הקשה. הוא היה עבורם דמות מחזקת, כזו שהסיחה מעט את הדעת מהכאב ומהפחד. באחד המכתבים שכתב, ציין כי בחר להתגייס לצה"ל מתוך מטרה אחת ברורה: לוודא שמתקפה כמו זו לא תחזור שוב.

לאחר מותו, מצאה משפחתו דף משאלות שכתב לעצמו עד גיל 20. יעל מספרת כי הופתעה מהפשטות והצניעות של החלומות: לעבור לגור בעוטף, לאמץ כלב ולטייל בדרום אמריקה. "אלה היו החלומות שלו," היא אומרת, "ואנחנו נדאג להגשים אותם בשבילו."

אלי וויסמן היא אחותו של סמל ראשון אביאל ויסמן ז"ל, לוחם בסיירת נח"ל, שנפל באסון קריסת המבנה בבית חאנון אסון שבו נהרגו גם ארבעה לוחמים נוספים, חבריו לנשק. אלי נושאת עמה רגע אחד, פשוט לכאורה, שהפך למשמעותי מכל. "לא הייתי רגילה להגיד לו שאני אוהבת אותו," היא משתפת. "אבל באותו יום רצתי אליו ואמרתי לו את זה." לדבריה, משפחתה הופתעה לגלות שאביאל בחר במסלול קרבי. "הוא תמיד אהב את תחום המחשבים, וחשבנו שהוא יבחר בכיוון הזה," היא מספרת, אך בפועל, בחר בדרך אחרת. הרגע שבו הצליחה לומר לו את המילים שלא נאמרו קודם, נולד דווקא במהלך מסע לפולין. "באחד הערבים התבקשנו לחשוב על אדם שאנחנו רוצים להגיד לו משהו שלא אמרנו," היא נזכרת. "אמרתי שאני אוהבת אותו ושקשה לי להגיד לו את זה."
חבריה למסע עודדו אותה שלא להישאר עם התחושה, אלא לפעול: "כולם דירבנו אותי להגיד לו את זה כשאחזור הביתה, וכך עשיתי,כשהגעתי הביתה, אמרתי לו: "היי, שתדע שאני אוהבת אותך." אביאל חייך אליה חיוך מבויש, כמעט נבוך "חיוך של אחים". מאז, אותו רגע קצר נצרב בזיכרונה. רגע של כנות ואהבה, שהפך לעדות אחרונה לקשר ביניהם.

עבור נועם שיינס, הזיכרון מאחיו, סמ"ר אייל שיינס ז"ל, נצרב דרך שיחת טלפון אחת שיחה שגרתית לכאורה, שהפכה לרגע שלא יישכח. אייל, לוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, שוחח עם בני משפחתו בטלפון, וסיפר כי הוא מתרגש לחזור הביתה, מבלי לדעת שאלו יהיו דבריו האחרונים אליהם: "פתאום שמענו יריות," משחזר נועם. "שמענו אותו צועק מכאב, קורא למפקד שלו… ולא הבנו שזה הסוף." ברגעים ההם, מעבר לקו, בני המשפחה עוד ניסו להבין מה הם שומעים. רק בדיעבד התבררה המשמעות הקשה של אותה שיחה, אלו היו הרגעים האחרונים בחייו של אייל.

אייל אהד את קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, וחלם להיות שדרן בעתיד. בהומור נהג לומר כי הוא לא באמת רוצה ללמוד את המקצוע, אלא פשוט להיות זה שצועק "גוֹל!".

"זה רגע שלא יוצא מהראש," אומר נועם. "זה נשאר איתך כל הזמן."

תמיד יהיה לאנשים מה לומר, אולי הימים הטובים כבר לא יחזרו אבל הכאב, כך הם אומרים, תמיד יישאר וילך איתם. את הראיון סיימו במסר פשוט וחד: אחים הם מתנה שלא מובנת מאליה. צריך להעריך אותם כל עוד הם כאן, לנצל כל רגע יחד, כל שיחה, כל צחוק קטן כי אף אחד לא יודע מתי זה עלול להיות הרגע האחרון.