שואת תוניסיה נותרה בשולי הזיכרון הקולקטיבי. ב-9 בנובמבר 1942 נכבשה תוניסיה על ידי הנאצים. במשך שישה חודשים חיללו הנאצים את סימטאות חארת אל יהוד, הטילו גזרות, כפו עבודות פרך והנחילו אימה.
וכעת ההיסטוריה מקבלת פנים ושם עם עדותו של דוד ללוש, בן 88, ניצול שואת תוניסיה.
בנובמבר 1942 דוד היה בן 5, ילד בביזרטה שבצפון תוניסיה. כשהגרמנים הגיעו משפחתו ברחה לתוניס ושם ראה מקרוב את מה שהספרים מנסים לתאר.
"היינו שישה ילדים, שתי בנות וארבעה בנים. אבא עבד בבסיס הצבאי של חיל הים ואמא לא עבדה. למדנו בבית ספר צרפתי. בכיתה היו הרוב צרפתים ואיטלקים, היו שניים – שלושה יהודים ולא ידענו עברית. אבל ידענו לקרוא תורה".
"בדצמבר הנאצים נכנסו לביזרטה ואנחנו ברחנו באותו יום. לדוד שלי, מוריס, היה בית בתוניס והוא קיבל אותנו, הוא נתן לנו חדר. ברחנו אליו ברכבת. אבא שלי השכיר משאית ונסע מביזרטה לתוניס ושם הגרמנים רצחו יהודים. אבא שלי הצליח לברוח כי הוא דיבר ערבית. הוא אמר לגרמנים שהוא ערבי".
"הייתי בן 5 ולא ממש הבנתי מה קורה. אני זוכר שהייתי יושב במרפסת של הבית ובכל יום שני חיילים גרמנים היו עושים פטרול מתחת לבית שלנו. הייתה פעם שרצו קצת להרגיע את הילדים אז לקחו אותנו ברכבת לטייל, קצת לנשום אויר. הרכבת עוצרת וגרמנים עולים ופתאום לא ראיתי את אבא שלי. שאלתי את אמא שלי איפה אבא והיא אמרה לי שהוא ראה את הגרמנים עולים אז הוא ירד וברח".
"הטעות שלי שאני מצטער עליה היא שלא שאלתי את ההורים שלי מה היה בשואה. לא שאלנו ולא דיברו איתנו על זה גם אחרי שעלינו לארץ. היינו שומעים הפצצות אבל לא פחדתי, כי לא ידעתי מה זה. כל לילה אבא שלי ודוד שלי היו לוקחים אותי ואת אח שלי ויקטור ויורדים שלוש קומות בריצה לחנות של ערבי שהיה מחביא אותנו. הוא היה פותח במיוחד את החנות שלו כדי שהיהודים יכנסו ויתחבאו".
"אני זוכר שיום אחד הגרמנים נכנסו אלינו הביתה בתוניס וחיפשו גברים לעבודה. הנשים לקחו ארון וריכזו שם את כל הגברים וסגרו את הפתח. כשהגרמנים באו הם לא מצאו את הגברים והלכו. אחד מהגרמנים ראה את אחד מהגברים היהודים מסתכל מהחלון. הם עלו בחזרה והרסו את הבית ולקחו את הגברים. ביום האחרון של המלחמה היהודים בתוניס שרו שיר מיוחד "האנגלים הגיעו". כולם שרו את זה בשמחה".
בגיל 17 דוד עלה לארץ עם משפחתו לאחר חצי שנה בארץ דוד התגייס לצבא, לגדוד 12 בגולני.
"עליתי לארץ בלי לדעת עברית, רק צרפתית ואנגלית. גרנו באוהל בבית שאן ועבדתי בחקלאות בשביל להביא כסף הביתה. הייתי צריך לעבוד כל יום כדי שיהיה לנו אוכל. אני זוכר שיום אחד יום אחד שמעתי את אמא שלי וסבתא שלי מכינות אוכל ואומרות שקודם כל להביא אוכל ראשון כי הוא המפרנס היחידי".
מאז דוד התחתן עם נטע ולהם שלושה ילדים וכיום הם מתגוררים בנתניה.
