10:00
המלחמה הראשונה שלי | 21.04.2026
לכל אחד מאיתנו יש את המלחמה הראשונה שלו. במלחמה הזו אתה חדש באירוע, מרגיש צעיר מורעל. מנסה להבין מה אתה חווה ורוצה לקחת בה חלק. המלחמה הראשונה שלי הייתה לבנון השנייה. אני זוכר אותה היטב
על פניו, היינו אמורים להכין את עצמנו לפיצוץ שמורות הטבע של החיזבאללה. שמורות הטבע הן מתחמים תת קרקעיים מוסווים היטב שמהן פעלו המחבלים בירי רקטות, והסתערות על כוחותינו.
הימים הראשונים היו ימי התארגנות, שפצור מוקשים והכנת הציוד לקראת הכניסה. כולנו כאמור, רצינו להיכנס כבר. לקחת חלק מהמלחמה הראשונה. ואנחנו עוד לא סיימנו מסלול ביהלום. נכנסו אני זוכר מהעיכול בו חטפו את גולדווסר ורגב. הליכה לא קצרה עם משקל אדיר על הגב שלנו הסתיימה בהגיענו ליעד. כפר שכבר טוהר על ידי כוחות צנחנים, להם היו מספר נפגעים כולל הרוגים מטילי סאגר. בדרך פתאום מגיח מסוק קרב שעולה מוואדי וחולף לנו מעל הראש. במלחמה הראשונה חווייתי יותר על גבול המרגש. אתה רק רוצה לבצע משימות. אתה ילד בן 18 שיודע היטב למלא פקודות.
יום אחד, בשטח כינוס זיהה אותי אחד מלוחמי המילואים. עבד איתי במדגה. שגיא שמו. הוא ביקש שאם אני אצא הביתה לפניו, שאתקשר למספר מסוים של משפחתו ואגיב שהוא בסדר. אני עוד לא הבנתי את בקשתו, אבל הבטחתי ליישם אותה. לא עבר הרבה זמן ואני והצוות הצעיר שלי ראינו מחזה שמהצד נראה לנו לא הגיוני: אותם לוחמי מילואים במחלקה של שגיא היו עצבניים. חוסר שקט ניכר עליהם. הם שוחחו עם קצין עם שני פאלפלים על הכתף. "אנחנו לא יוצאים הלילה למשימה!" הם צעקו לעברו בכעס. "לא נבצע כלום עד שיגיע הקצין שאחראי. אתה – הם אמרו לסגן אלוף, לא מספיק בכיר. תביאו לפה את האלוף שיתן לנו תשובות". אני וחבריי, חיילי הסדיר, במלחמה הראשונה שלנו, לא הבנו את אשר אנחנו רואים. "סירוב פקודה" אמרתי לחבר שלי והוספתי: "מה קורה פה זה סירוב פקודה". אבל אז אחד הקצינים במחלקה של שגיא המילואימניק דיבר ופתאום הכל קיבל הבנה. "עד שאנחנו לא נבצע תחקיר על איך אתמול בלילה נכנסנו לכפר ההוא וקיבלנו ממטר של ירי ארטילרי ישראלי שכמעט פגע בנו, אנחנו לא יוצאים למשימה הבאה. זה לא יעבור בלי תחקיר. אנחנו רוצים אלוף שיבוא לפה. ואם זה לא יקרה אז אתה יכול לשכוח מאיתנו". הסגן אלוף אפילו לא היה המום. הוא הבין אותם אבל בכל זאת התעקש. "זו מלחמה. אתם מבינים שאתם מסרבים פקודה?".
"מבינים היטב" אמרו המילואימניקים. להם, זו לא הייתה המלחמה הראשונה. הם לא הרגישו חדשים, הם לא היו מורעלים. הם כבר היו עייפים מלקחת בה חלק. הפתק שנתן לי שגיא נשאר איתי בכיס. לא הייתי צריך להשתמש בו. הוא יצא הביתה לפני. אותנו עצרה הפסקת האש בלי שהספקנו להשלים את המשימה. בלבנון נותרו שמורות טבע והן לא התפוצצו באוויר. אני כבר לא צעיר. לא חדש. ולעולם יותר לא אלחם שוב את המלחמה הראשונה.