14:00
"ראיתי רקטה מתפוצצת על הרכב שלי ושוברת את כל החלונות בבית"
היום (א') בשמונה בערב תתקיים עצרת הזדהות של תושבי הדרום עם הצפון בצומת הקשתות. הילה פנלון, חקלאית מנתיב העשרה ויושבת ראש האגודה החקלאית: "אני מאמינה שמה שעזר לנו לקום על הרגליים אחרי התקופה הקשה שעברנו זה הסולידריות ואם יש דרך להביא סולידריות עם אחינו בצפון לכבוד הוא לי".
"ברגע שהתחלנו להרגיש הקלה ושקט התמכרנו לשקט ובתוך השקט הזה קשה להבין את הרעש שתושבי הצפון נמצאים בו. אסור לנו לשכוח שיש חבל ארץ שלם שנמצא מעל 3 שנים באותה המלחמה, הם עדיין בתוך זה וצריך שהם ידעו שלא שחכנו אותם. אם יש מישהו שמבין מה תושבי הצפון עוברים עכשיו כשהם רואים את מפעל החיים שלהם קמל מול העיניים אלה אנחנו. זה מסר של כוח ותקווה כי העם הושיט לנו יד ואת הדבר הזה אנחנו רוצים להעביר הלאה לתושבי הצפון".
פנלון היא חקלאית בעוטף עזה מעל 20 שנה: "אני חקלאית של ירקות וזרעים שזה הבסיס של החלקאות הישראלית כי אנחנו משווקים זרעים לכל הארץ. אנחנו מייצרים שילובים גנטים שיוצרים את הזרע ובסופו של התהליך אנחנו קוטפים פרי בשל ומפיקים ממנו את הזרע".
"לכל חקלאי של זרעים בנתיב העשרה יש מעבדות, בהן אנחנו קוטפים את הפרחים, מפיקים מהם אבקה ומהם עושים את ההכלאות. אנחנו מיצרים מליוני זרעים, 70% מהתוצרת החלקאית של הירקות במדינת ישראל מתחילה בנתיב העשרה אבל אנחנו מייצאים גם לכל העולם והזרעים שלנו מאכילים הרבה מאוד משפחות".
כשנשאלה על השבעה באוקטובר, השיבה: "הייתי בנתיב העשרה, אוקטובר היא שיא עונת יצור הזרעים זה הזמן שבו אנחנו עושים את היצור עצמו, זו עבודה סביב השעון. לכן באותה שבת הייתי בדרך לרכב כדי להגיע לעבודה ופתאום משום מקום היה צבע אדום, הרבה שנים אני חקלאית תחת אש ותמיד התגאיתי בזה שיש לי חוש שישי לדעת מתי זה יהיה והפעם זה הפתיע אותי לחלוטין. לקח לי שבריר שנייה להבין שמדובר במצב אחר כי עמדתי על המדרגות של הבית וראיתי רקטה מתפוצצת על הרכב שלי ושוברת את כל החלונות בבית שלי, ככה התחיל בשבילי השביעי באוקטובר".
"מהר מאוד הבנו שזה לא אותו דבר, הכמות של הרקטות הבהירה לנו שמדובר במקרה חריג, הבנו באמת שאנחנו במצב מסוכן כשלרעשים של הרקטות הצטרף רעש של ירי. נתיב העשרה היה הישוב הראשון שחדרו אליו מחבלים אז פשוט ישבנו, הקשבנו לקולות והבנו שאנחנו באירוע אחר".
מה עושים במצב כזה?
"בשלבים הראשונים נכנסנו לממד, לא היה לנו חשמל או תקשורת אז לא היה לנו דרך לדעת מה קורה, הבן שלי בתושיה מדהימה הלך לרכב השרוף והצליח לבצע נעילה של הדלת שבזכותה לא היינו צריכים להחזיק את הדלת. שמעתי צרחות בווצאפ, בממד לא הייתה קליטה אבל מידי פעם יצאתי מהממד והצלחתי לקבל כמה הודעות וההודעות היו שוברות לב של אנשים שמתחננים שיסייעו להם, עד שמונה בבוקר נרצחו אצלנו כבר 20 תושבים."
בזמן שהווצאפ מספר לך מה קורה בישוב, עם מי את נמצאת בממד?
"הילדים שלי, הילדים של בן הזוג שלי שביקרו אותנו בסופש, בת הזוג של הבן שלי, שלושה כלבים ועוד שתי נשים שהגיעו לממד שלנו כשהאעקות תפסו אותן בהליכת הבוקר, היינו 7 אנשים ו3 כלבים. בגלל שהיינו הרבה אנשים בממד קטן היינו חייבים לפתוח קצת את הממד כדי שנוכל להכניס חמצן ולנשום ומדי פעם יצאנו להביא אוכל ושתייה, באזור 4 בצהריים ראיתי חייל ישראלי והבנתי שהסיפור נגמר, בשש בערב התחילו לשחרר אותנו מהממד".
"בטח, זה מפעל חיינו, כחלקלאי, גם ברגעי משבר אתה חושב על כל מה שאיבדת. על האנשים שאיבדת וגם על העובדים התאילנדים שאיתנו ואני לא התפניתי במשך היומיים הבאים עד שחילצו את 350 העובדים התאילנדים שהיו בקיבוץ".
הרבה מאוד מחקלאי העוטף חזרו למושבים מהר מאוד תוך סיכון של החיים שלהם, גם את חזרת?
"נתיב העשרה קרוב מאוד לרצועת עזה אז כל מה שהרגשנו פה היה באינטסיוביות מאוד גבוהה, אז הישוב היה סגור לחלוטין אבל ניהלנו מאבק כדי שיאפשרו לנו לחזור. בהתחלה אישרו לנו לחזור לחצי שעה או שעה, נאבקנו7 על כל דקה שבה נוכל להצליח להציל. התחושה הייתה שאם לא תיאבק על זה תאבד את העשייה שלך ואת הערך בחקלאות".
"אי אפשר לוותר על החקלאות ואני חושבת שלתושבים בישראל אין את הפריבילגיה לוותר, כמו שחיילים הולכים ונלחמים בזמן המלחמה תפקידינו הוא לוודא שאנחנו שומרים על הדבר הזה גם בהווה וגם בעתיד".
