"מסי היה צריך לקבל אדום והעולם שתק – יש פוליטיקה בכדורגל"

---

עבאס סואן, קפטן בני סכנין ונבחרת ישראל לשעבר, המשמש כיום כמנהל המקצועי של המועדון, עוקב מקרוב אחר המונדיאל ומספק ניתוח של האירועים על כר הדשא. בריאיון הוא מסביר מה, לדעתו, עוצר את הנבחרות האפריקאיות ברגעי ההכרעה, מותח ביקורת על השימוש ב-VAR, מתייחס לפרשת מסי והכרטיס האדום, בוחר את הפייבוריטיות לזכייה וחוזר גם לרגע אחד שהפך אותו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

"סנגל שיחקה אטרקטיבי, התקפי, נבחרת מדהימה עד הדקה ה-80. זה לא רק הם, גם חוף השנהב משחקים מצוין עד הדקה ה-80. אני לא יודע מה קורה לנבחרות האפריקאיות בסוף המשחקים. מה שמעניין, חוץ ממרוקו, שיהיה לה שחקנים בטופ העולמי, כל נבחרת מאפריקה יכולה לנצח כל נבחרת עד הדקה ה-70 אחר כך יש התרסקות. לדעתי זה מנטלי".

על ההדחה הדרמטית של סנגל מול בלגיה ומה עובר על שחקנים ברגעים המכריעים: "ב-2:0 כשיש ביטחון לשחקנים של סנגל והם משחקים חופשי, כשהם קיבלו גול בדקה ה-86 אמרתי לחבר שאין סיכוי שבלגיה לא תשווה. אחרי שאתה סופג יש דאון, יש פחד אדיר לאבד את היתרון. כשסופגים גול בדקה קריטית כזו, כל הנבחרת מאבדת ביטחון, לכן אני אמרתי שהם יספגו, והם ספגו. לבלגיה יש גם את הניסיון לנצח משחק כזה".

על הכרטיס האדום שקיבל פולארין באלוגון שחקן נבחרת ארה"ב לעומת מסי שלא קיבל כרטיס על עבירה דומה: "מסי היה צריך לקבל את האדום נגד אלג'יריה וכל העולם שתק ואז שחקן שביצע עבירה פחות חמורה משל מסי מקבל אדום. לצערי יש פוליטיקה, ב-VAR מסתכלים מי עושה את העבירה, מתי ואיזו נבחרת וזה לא טוב לכדורגל, ה-VAR בא כדי לעשות צדק".

"בכל משחק של צרפת אתה נהנה. הכוכבים הגיעו, דמבלה, אמבפה, אוליסה, ברקולה, כולם. יש נבחרות של איש אחד ויש נבחרות של קבוצה. אנגליה זו נבחרת של איש אחד, הארי קיין, אם לא הוא הם לא עולים. ויש נבחרות כמו צרפת של הרבה כוכבים שכולם פורעים שטרות. יש את ברזיל שיש לה את ויניסיוס, יש לה עוד הרבה שחקנים טובים אבל היא כמעט של איש אחד. ארגנטינה גם נבחרת של איש אחד. מי שיגיעו רחוק הן פורטוגל וצרפת".

על הגול שלו מול נבחרת אירלנד במוקדמות המונדיאל ב-2005 שקבע שויוון 1:1 דרמטי בדקה ה-90 ונחשב לאחד הרגעים הזכורים ביותר בתולדות נבחרת ישראל: "הילדים שלי כבר סיימו אוניברסיטאות ועדיין רואים את השערים שלי. אי אפשר לשכוח את הגול הזה, זה ילך איתי כל החיים. זה עשה לי הרבה טוב, גם בחיים הספורטיביים, גם החברתיים, גם למעמד שלי. אני בן 50 כבר ואיפה שאני מסתובב מזכירים לי, איפה שאני הולך מזכירים לי את זה".