מבחינת ההלכה היבשה, הנימוק לאיסור הרחצה בתשעה באב הוא די פשוט: מיעוט תענוג והפגנת מנהגי אבלות על חורבן בית המקדש. אבל לצד ספרי החוקים, צמחה בקרב עדות רבות אמונה עממית חזקה בהרבה – כזו שלפיה במהלך ימי בין המצרים, ובשיאם בתשעה באב, המים הופכים מאי של רוגע ל"מזמיני פורענות".
לפי הפולקלור היהודי והמסורות שבעל פה, תשעה באב הוא יום שבו "שולט המזל הרע" והכוחות ההרסניים בעולם מקבלים חופש פעולה יתרה. המים, שבימים כתיקונם מסמלים חיים, בריאות וטהרה, נתפסים ביום זה כתווך מסוכן ולא יציב – כזה שבו הסיכון לתאונות, פציעות וטביעות עולה בצורה משמעותית.
הפחד הציבורי מכניסה לים או לבריכה ביום הזה חצה מזמן את גבולות המגזר הדתי. גם מי שאינו מקפיד על קלה כחמורה ביום-יום, מוצא את עצמו בולם קצת לפני קו המים בתשעה באב. בסופו של דבר, כשמדובר ביום שנתפס אנרגטית כקשה והפכפך ביותר בשנה, רבים מעדיפים שלא למתוח את החבל ולא לקחת סיכונים מיותרים במצולות.
