ב-6 באוקטובר 1973, ללא התראה מוקדמת, מצא עצמו עמיר חשמונאי בלב הרעשה כבדה במוצב בתעלה. לאחר שלושה ימי לחימה, נאלצו הוא וחבריו להיכנע לצבא המצרי. זהו סיפורו של הקרב, הנפילה בשבי והניסיון לשרוד בתנאים הקשים.
עמיר חשמונאי, חבר קיבוץ כפר חרוב, שירת כתצפיתן במוצב מפצח שבתעלה. בתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור הוא הבחין בהתעצמות הצבא המצרי, שכללה עבודות הנדסיות, הגעת טנקים וכוחות גדולים.
ב-6 באוקטובר, לאחר סיור בוקר, הגיע עמיר למוצב בשעה 13:55, שם תפסה אותו ואת חבריו הרעשה כבדה. במשך שלושה ימים נלחמו הלוחמים בניסיונות ההשתלטות המצריים, בסיוע התותחנים.
ב-8 באוקטובר הותקף המוצב שוב, הפעם ללא סיוע התותחים. הלוחמים נותרו בבונקר תחת מתקפה של להביורים ורימוני עשן, ובסופו של דבר נאלצו להיכנע. שישה לוחמים נהרגו כשיצאו מבונקר התאג"ד.
עמיר ושני חיילים נוספים ניסו להסתתר ולהמתין לחילוץ, אך לאחר כמה שעות נתפסו בידי המצרים. הם הובלו ברגל, חצו את התעלה ונלקחו עם שבויים נוספים לבסיס מצרי ומשם לקהיר.
בקהיר הוצגו השבויים בפני העיתונות העולמית, ועמיר הוכה והושלך לתא מבודד. במשך כשבועיים שהה אזוק ומכוסה עיניים, כמעט ללא מזון. בהמשך הועבר לאלכסנדריה, שם התנאים השתפרו.
בתוך הימים הקשים בשבי, מצא עמיר תקווה בסימנים קטנים, ובהם יונים שהתיישבו בקרבתו. עבורו, הן סימלו את הצורך בסבלנות ואת האמונה שהשחרור יגיע.
