אחי איתי: "העבודה שאיתי הוביל את הלחימה לא הפתיעה אותי בכלל – איתי לא יכול היה להפקיר חברים בשטח"

אין ספור מילים נכתבו בשנה וחצי האחרונות על אסון ה-07.10, נאמר כבר הכל ואיכשהו התחושה שהתחקירים שהולכים ומתפרסמים בימים האלה עדיין מצליחים לגרום לנו לתפוס את הראש ולא להאמין שהסיוט הזה באמת קרה. אבל לצד הטרגדיה הגדולה בשנה וחצי האחרונות התגלו סיפוריהם של גיבורים. גיבורים שלא ביקשו להיות כאלה, גיבורים שהיינו כולנו מעדיפים שגדולתם לא תעמוד במבחן וסיפוריהם לא יהפכו לזיכרון קורע לב.

ויש לא מעט כאלה, לא מעט גיבורים שמסרו את נפשם במלא מובן המושג – "רק" במירכאות כדי להציל את חייהם של אחרים, או להציל את הבסיס או המוצב מפני כיבוש מחבלי הנוחב'ה.

בבוקר ה-07.10 חדרו לישראל אלפי מחבלי נוחב'ה, הם הגיעו לישובים ולבסיסים שאת חלקם כבשו. אבל מול התופת היה מוצב אחד שלמרות עשרות המחבלים שחדרו אליו – לא נכבש. מוצב פאגה. המוצב שנמצא רק 500 מטרים מגדר הגבול ובאותו בוקר של חג נכחו בו רק כ-30 חיילים. 25 מהם ניצלו בזכות איתי גליסקו שבהחלטה אמיצה – שמעטים היו מקבלים יצא להילחם מול עשרות המחבלים.

זה היה בסביבות השעה 13:00 אז המחבלים שניסו לחדור לחדר האוכל נכשלו והחליטו להצית את המבנה ובו עשרות חיילים. איתי שהיה בעל הדרגה הגבוהה במוצב סירב לוותר והחליט לצאת מחדר האוכל שֶׁהִתְמַלֵּא עָשָׁן וּלְהִלָּחֵם. יחד איתו הסתערו גם ליאור עזיזוב, עידן רז, שלו ברנס ויקיר לוי. הם היו מעטים מול רבים אבל בכל זאת ניהלו קרב הירואי וראוי להערצה – פנים אל פנים בנשקים שלופים כשמעליהם רקטות וברקע אזעקות – כי איך איתי אמר ברגעיו אחרונים – "בשביל זה התגייסנו". איתי וחבריו מסרו את נפשם ובמותם הצילו את המוצב מפני כיבוש ומנעו טבח גדול הרבה יותר.

אחרי שנפל סיפרו קרוביו שאיתי שהיה ילד מופנם ושקט בבית – אבל בזכות החבר'ה גילו איתי אחר, כזה שמדביק את כולם יחד, המגנט של החבורה. כנראה שמשהו בעיניים הכחולות של איתי והמבט הנחוש גרם לכולם ללכת אחרי המנהיג השקט – כמו עם החבר'ה בבית ככה גם בשדה הקרב – באותו בוקר שבת ארור כשיצא להילחם עד הכדור האחרון.

במותם של איתי וחבריו הם ציוו לנו להיות ראויים, ראויים להם על שהקריבו את חייהם למעננו, למען כולנו בלי הבדל דת, גזע ומין. למרבה הטרגדיה שנה וחצי אחרי ה-07.10 ספק אם אנחנו ראויים – וביום הזה חובתנו להזכיר שמצוותינו היא להפוך לכאלה. למעננו אבל הרבה יותר למענם.

התוכנית "אחי איתי" מוקדשת לזכרו של סמל ראשון איתי גליסקו לוחם בגדוד 13 שבחטיבת גולני פלוגת טורפי הלילה שנפל במתקפת הפתע של ה-07.10 כשיצא להילחם במחבלי הנוחב'ה שפשטו על מוצב פגה. גליסקו, לוחם חוד וסרס״פ בגדוד היה רק בן 20 בנופלו השאיר אחריו הורים ליאת ואורן ושני אחים אוֹרי האח הגדול ויהלי האח הקטן.

אורי ויהלי, ספרו מי היה איתי

יהלי: "כבר מגיל קטן איתי היה דמות להערצה אם זה בבית עם המשפחה והחברים וגם עבורי הוא היה האח הכי טוב שאפשר לבקש כי הוא היה עושה כל דבר בשבילי, אם זה לשמור ולהגן עליי או להכין לי אוכל כשאני חוזר מבית הספר, לדבר איתי. כל הזמן הוא דאג שיהיה טוב לחברים ולמשפחה והיה לנו קשר חזק. עם השנים כמו כל אחים בגיל ההתבגרות נוצר ריחוק קל אם זה בגלל הלימודים או הצבא שאז הוא בקושי היה בבית".

אורי: "יש לי פלשבקים מארה"ב שם איתי נולד (ניו ג'רזי), הוא היה ילד שובב מאוד ומגושם, היו נופלים לו דברים וזה מה שהצחיק בו כי הוא היה מאוד ניסה ובסוף משהו קטן היה מתפקשש. הוא היה דמות להערצה וכולם רצו להיות סביבו, ממגנט, רק מלהסתכל לו בעיניים היית רואה שהוא מחפש טוב ובעל לב רחב. איתי אהב חיות, מגיל קטן גידל חיות וחרקים, זאת הייתה האהבה שלו. הוא תמיד שידר חוסן ושקט, כשהיית מסתכל לו בעיניים היית רואה ששום דבר לא מטריד אותו. הוא לא היה מראה שקשה או רע לו, מראה רק את החוסן. אלה ימים לא פשוטים, לא רק עבורנו עבור כל המדינה, כל אחד מכיר מישהו שנפל בקרבות הארורים האלה בשנה וחצי האחרונות. אנחנו איבדנו את איתי שלנו בפתאומיות. יומיים לפני האסון חזרנו מחופשה וזה הכה בנו בהלם".

היה ברור שהוא הולך לחיל קרבי?

"כן ובמיוחד לגולני, זה היה החלום שלו. אבא שלי שירת בגולני והיה בקבע כמה שנים ואיתי רצה להמשיך אותו. אני לא הצלחתי להגשים אותו ואיתי הצליח. הוא סיים טירונות והיה מצטיין מג"ד ואחרי זה נבחר להיות קשר מ"פ וסרס"פ של פלוגה ג' שזה היה התפקיד האחרון שלו. מכל החברים שלו יכולת לשמוע שאיתי השרה בהם טוב. הוא היה מניע אותם ולמרות שהוא היה צעיר בחרו בו להיות סרס"פ כי ראו שגם הוותיקים מקשיבים לו, הוא היה מאוד כריזמטי וזאת הייתה הגדולה שלו. הוא לא היה צריך לעשות יותר מידי כדי שילכו אחריו. בנו עליו שהוא יישאר בקבע ויצא לקורס מפקדים. הוא התלבט אם להמשיך אבל אני מעריך שהוא היה בוחר בלהישאר בקבע".

איתי שאהב גם לבשל הספיק לפני הגיוס לעבוד במסעדה בעיר ותכנן לאחר השחרור לפתוח מסעדה איטלקית: "הוא מאוד אהב את המטבח, הוא היה נשאר שעות נוספות בעבודה", מספר אורי.

איפה תופס אתכם הבוקר של ה-07.10?

אורי: "אימא שלי העירה אותי בסביבות 6 וחצי, סיפרה שיש מתקפת טילים שאבדוק מה קורה עם איתי. בשידורים כבר ראו שכל הדרום תחת טילים וכשהתקשרנו לאיתי הוא לא ענה. שלחנו לו הודעת וצאפ שישמור על עצמו וחשבנו שהוא במקלט ואין שם קליטה. אבל אז עבר הזמן ולא שמענו ממנו והתחלנו לראות שהאירוע מתעצם והמחבלים הגיעו ליישובים. עד הצהריים לא היה שום קשר עם איתי ועדיין לא העלינו שזה מה שיקרה בסוף. אם היינו יודעים שזה מה שהם עוברים הייתי נוסע לשם".

"התחילו לעבור כל מיני ספקולציות וניסינו להיות אופטימיים כי אתה לא רוצה לחשוב על הגרוע מכל. אבל באותו בוקר הרגשתי שמשהו רע קורה כי איתי הוא כמוני ישר מעדכן ומחובר למדיה. זה לא היה הגיוני שהוא ראה הודעות כל היום ולא ענה. התחלנו לנסות לפענח מה קרה דרך 'וי' בוצאפ כי הייתה תחושת חוסר אונים. חשבנו שהוא ייצור קשר למחרת וכשהוא לא התקשר אבא שלי נסע למרכז עם בני משפחה, אני ניסיתי להפעיל את כל מי שאני מכיר וכל מי שיכל לעזור התגייס לנסות להבין מה קרה".

"אבא שלנו איש קבע בגולני והוא הגיע לאנשים בכירים בצבא ואף אחד לא ידע לתת תשובות. במוצאי שבת הוא נסע לג'וליס לשם הביאו את הפצועים והוא הלך לחפש את איתי. הסתבר בדיעבד שהיו שם חיילים שברחו מהמוצב של איתי ומצער היה לשמוע שהם קיבלו אחרי זה אותות, הם ראו את אבא שלי ולא סיפרו לו מה שקרה בזמן שהוא חסר אונים ומחפש את איתי".

יהלי: "התעוררתי באזור השעה 08:00 וראיתי בחדשות כל מה שקורה ואז את ההודעות בקבוצה שמחפשים את איתי ולא הבנתי מה קורה. שלחתי לו גם הודעה ובסביבות 10:21 הוא שלח הודעה "הכל בסדר" ומאז הוא היה מנותק קשר. בסביבות השעה 15:20 אימא שלי שלחה לו הודעה "גיבור של אימא" והיא אומרת שבתחושה שלה ייתכן שזאת השעה שהוא נפל. כל הזמן חשבנו שאולי נגמרה הסוללה או חבר לפלוגה ועוד מעט יתקשר. ואז עוברים הימים וזה מתחיל להיות מוזר, התחלנו לחשוב שאולי הוא נחטף ועוד מעט יעדכנו אותנו".

אורי: "בבית מתנהל חמ"ל, כל החברים ובני המשפחה היו אצלנו בבית ניסו לברר מה קרה, הגענו לדרגות הכי בכירות ולאף אחד אין תשובות ואין מענה. תחשוב שככה אנחנו מתנהלים שלושה ימים רצופים".

באותם ימים כבר יודעים שיש חטופים, עולות מחשבות שאולי הוא נחטף, עושים חשבון מה עדיף?

אורי: "בעיניי עדיף היה שהוא יהיה חטוף, חי וחטוף".

יהלי: "אני אמרתי את הדעה שלי ואימא שעדיף להיות הרוג ולא חייל חטוף כי רואים מה הם עושים לחיילים חטופים ואיך מתעללים בהם".

המבשרים בשער

אחרי שלושה ימים ביום שלישי הגיעה הבשורה המרה על נפילתו של איתי, כשלפנות בוקר הגיעו המבשרים לבית המשפחה. אורי: "שיחקתי עם יהלי קצת בסוני כדי להסיט אותו מהמחשבות וכשירדתי לקומה למטה בסביבות השעה 1 וחצי שמעתי שדופקים חזק על השער של הבית. יצאתי החוצה לפתוח והם נכנסו לבשר את הבשורה. באותו רגע ששמעתי את הדפיקות הבנתי שזה זה. הם לא היו צריכים לבשר לנו כי דיי הבנו שקרה מה שקרה ומה שהרגשתי. הם הקריאו משפט שהם חייבים להקריא שלדעתי אפשר לוותר עליו כי זה עושה רע מאוד להורים. הבנו שאנחנו נכנסים לחודשים של אבל ועצבות, משהו שהכנתי את עצמי לימים האלה עד שהם הגיעו. בימים האלה אתה מעכל את הדברים ומה הולך לבוא, אתה פחות אופטימי כי אני מכיר את איתי שהיה מודיע אם הוא היה יכול כדי לא להדאיג את המשפחה".

יהלי: "כשבישרו לנו שאיתי נפל אני זוכר שאורי אמר לי שצריך להיות חזקים בשביל אימא ואבא ושנהיה ביחד חזקים. זה נותן לך כוח כשאח שלך הגדול אומר לך דבר כזה"

מתי הייתה הפגישה האחרונה?

אורי: "איתי חזר בשבת שלפני ה-07.10 הביתה וחגגנו ערב חג סוכות בבית, הוא חזר לבסיס בראשון ואנחנו נסענו לחופשה משפחתית".

על האירוע של ה-07.10 אמר אורי: "אפשר היה להעמיד יותר חיילים שיהיו בחוץ, ממה שאנחנו יודעים רק חייל אחד היה בעמדת השמירה שצעק שיש מחבלים, זה לא הגיוני שרק בן אדם אחד ראה אותם".

באותו זמן שפורצת המלחמה, איתי נמצא בקשר עם חבריו במסיבת ה'נובה': אורי: "תוך כדי הלחימה איתי הסתמס איתם והזהיר אותם שיברחו הביתה, הוא הבין את גודל האירוע".

הפתיע אתכם שאיתי הסתער קדימה וסיכן את חייו?

אורי: "העבודה שאיתי הוביל את הלחימה לא הפתיעה אותי בכלל כי איתי לא יכול היה להפקיר חברים בשטח. הוא וליאור עזיזוב, עידן רז, שלו ברנס ויקיר לוי יצאו החוצה ומשכו אליהם את האש. אני חושב שאם איתי לא היה במוצב באותו בוקר המוצב היה נכבש, הם היו מקבלים פיק ברכיים".

יהלי: "אם איתי והחברים לא היו יוצאים כנראה שכל מי שהיה בחדר האוכל היה נהרג. כי אחרי הקרב המחבלים חשבו הם היו הארבעה האחרונים ולא נכנסו לבדוק בחדר אוכל".

יש משהו שלא הספקתם להגיד לאיתי?

אורי: "אני הייתי אח גדול לפי הספר, קצת קשוח, ורציתי להגיד לו המון דברים ואני מאמין שהוא יודע את זה כי הוא אני בקטן. בסוף לא אמרתי לו שאני אוהב אותו וזה אחד הדברים שרציתי שהוא ידע".

יהלי: "כמו אורי גם אני רצתי להגיד לו יותר שאני אוהב אותו. כשהייתי בכיתה ז' ביקשו שנעשה עבודה על מישהו שהוא המודל להערצה שלנו ואת העבודה עשיתי על איתי כי רציתי להיות קרבי כמוהו ואני עדיין רוצה, ועל הדרך שהוא עשה ולא ויתר והתפקיד שהוא הגיע".

עוד יש שיחות עם איתי?

 אורי: "אני מדבר איתו כשאני עולה אליו לקבר על דברים שמשתנים בחיים, מה קורה בבית עם המשפחה, אני מרגיש שהוא איתי כל הזמן".

יהלי: "גם אני מרגיש שאיתי מסדר הכל מלמעלה".

אחים שכולים

כאחים, יש הרבה על הכתפיים שלכם

אורי: "יש הרבה אבל, כאח בכור חשוב לי להישאר חזק תמיד. אני לא מרגיש שההורים פחות מתעסקים בי או ביהלי אבל העיסוק המרבי זה בהנצחה של איתי. כדי לעבור טרגדיה כזאת צריך להעסיק את עצמך במשהו והם מעסיקים את עצמם בזה וזה הדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות. אנחנו עדיין משתפים את ההורים  ויש את המקום שלנו בבית. אני אמרתי ליהלי שצריך לחיות לצד האבל ולא את האבל כי אם לא לא נוכל להמשיך את החיים שלנו".

"החיים חייבים לחזור למסלול ואתה מבין את זה עם עצמך ואתה עושה חושבים ואתה מבין שאתה צריך להישאר חזק. אולי זה נשמע לאחרים לא טוב אבל כמה שזה קשה לחיות עם זה שאח שלי נהרג אני חייב לא לחיות עם זה עליי. צריך להמשיך את החיים ולהמשיך את הדרך של איתי וכדי שזה יקרה אי אפשר לחיות את השכול, צריך לפתח חוסן מסוים".

זה יום זיכרון שני שאתם בלי איתי.

"כל יום הוא יום זיכרון, זה לא שאם נותנים תאריך מסוים זה אומר משהו, אני כל היום זוכר את איתי. זה יום זיכרון למשפחות שלא חוו שכול או חברים. קשה בהתחלה כל יום להיזכר וכל יום להרגיש שחרב עליך העולם ואלה מילים קטנות לעומת מה שאתה מרגיש וזה משהו שחיים לצידו".

אורי, דיברנו לפני כמה חודשים ואמרת שהמדינה סימנה וי על המשפחות השכולות והמשיכה הלאה, זה עדיין מרגיש ככה?

"עדיין מרגיש ככה, נראה למישהו הגיוני שאנחנו צריכים לחקור ולהזיז דברים כדי לשמוע מה קרה באירוע? שביבי שולח מכתב חתום עם השם שלו שהוא מצטער שזה מה שקרה? הוא יכול היה לא לשלוח את זה. מה זה נותן לי שהוא מכיר בזה? זה מרגיש מנוכר וזאת תחושה שמסתכלים על האירוע כאירוע ש"קרה אז מה", תרמתם את שלכם הכל בסדר אנחנו נמשיך הלאה. זה מאוד מעצבן ומתסכל, כי זאת המדינה שלנו שאנחנו אוהבים ורוצים לחיות בה ואתה מרגיש שהם לא איתך ולידך ושום דבר ואתה מרגיש לבד".

מישהו מהממשלה ביקר, שוחח אתכם?

אורי: "אף גורם מדיני לא ביקר אותנו, רק משרד הביטחון עוד בקשר טלפוני. זה מעציב אותך כי אתה נותן הכל למדינה, אחי נהרג בשביל המדינה הוא נתן את החיים שלו".

מאז נפילתו של איתי בקרב, עסוקה המשפחה בפעולות הנצחה. איתי היה אוהד מכבי חיפה והמועדון התגייס לקחת חלק באירועים השונים שמקיימת המשפחה לזכרו של איתי: "כל ראשי המועדון מלווים את המשפחות השכולות והם עושים דברים מדהימים. בנינו מצפה ביקנעם בפינה בטבע שאיתי אהב שפשוט מסמל את הערכים של איתי של חופש וטבע. ההורים מתעסקים באיתי ועסוקים בלהנציח אותו ואת הדרך שלו", סיפר אורי.

לזכרו של סמל ראשון איתי אופק גליסקו, מיקנעם, לוחם בגדוד 13 שבחטיבת גולני, נפל בקרב במוצב פגה בן 20 בנופלו