אילנה גלילוב: "פחדנו מכל אוטו שעצר ליד הבית, השארנו אורות בחצר למקרה שמישהו יגיע. כשזה קרה נסעתי לסורוקה לפני שהודיעו, הרגשתי שמשהו קרה"

בחלקה הצבאית בבית העלמין בחנתון הובא למנוחות סמל ראשון אמיר גלילוב ז"ל מהיישוב שמשית, שנפל בקרב ברצועת עזה. גלילוב נפל ביום שלישי בקרב כשהוא בן 20 בנופלו, בתפקידו האחרון שירת כלוחם בגדוד 50, חטיבת הנח״ל. לפני מותו תרמה המשפחה את קרניות עיניו אלה יושתלו אצל חולים.

אילנה גלילוב, אימו של אמיר ספדה לו בתוכנית "מדברים ברדיו": "אמיר היה ילד יפה, הוא הקרין המון טוב, אהב את כולם ואחת הסיבות שהוא נכנס לעזה זה בגלל שהוא לא רצה להשאיר את החברים שלו לבד. המחלקה שלו הצטמצמה והוא אמר שאם המחלקה נכנסת הוא נכנס איתם כי החברים חשובים לו".

הייתה לו אפשרות לא להיכנס?

"זאת הייתה הכניסה ה-9 או ה-10 וכמה מהחיילים כבר אמרו שהם לא מסוגלים להיכנס שוב ואפשרו להם, גדוד 50 הוא גדוד מאפשר. הם חוו שם חוויות קשות והיה עומס רגשי ונפשי כבד מאוד. במחלקה שלהם נפצעו הרבה חברים אבל המשימות שארו אותן משימות שהתחלקו בפחות חיילים".

הוא שיתף באירועים שהוא עובר שם?

"לא, אני זאת ששיתפה אותו. אמרתי לו שאני לא יכולה יותר עם הכניסות האלה שאני לא מחזיקה יותר מעמד. ניסיונו לכתוב מכתב מספר הורים למפקדים כדי שישחררו מהכניסות את מי שנשאר לו חודשיים לשירות, אבל אמיר לא הסכים שנשלח את המכתב. הוא אמר שזאת החלטה שלו בלבד ושהוא בחר להיות קרבי ושזאת אחת ההשלכות ואנחנו נאלצנו לקבל את הבחירה ולכבד אותה".

"זאת תקופה מטורפת, לפחד מכל אוטו שעוצר ליד הבית ולהשאיר אורות בחצר כי אם מישהו יגיע שיידע לאן להגיע. לא דיברתי על זה עם אמיר אבל הוא ידע שיש סיכוי גבוה שזה יכול לקרות וגם אני הרגשתי וכשזה קרה לא התקשרו אליי שמעתי שיש פצועים בסורוקה ונסעתי לשם לבד, שם כבר חיכו לנו ובישרו לנו על מה שקרה".

ספרי על אמיר, מה הוא אהב?

"הוא אהב ספורט ולהתאמן, הוא אהב את כל סוגי המוזיקה מקלאסי ועד ג'ז, הוא ניגן על פסנתר וקרא ספרים באנגלית ועברית, היו לא הרמון תוכניות ללמוד ולטייל והוא שאף גבוה ולהיות הכי טוב במה שהוא עשה וככה הוא היה גם בצבא שהוא קיבל על עצמו הרבה מאוד תפקידים".

כשהוא יוצא הביתה מה הוא סיפר?

"כשזה הפך קשה מידי והוא ניסה לא לדבר על הצבא וביקש שנפסיק לשאול הוא הבין שזה יכול להדאיג אותנו וגם הוא רצה לעשות את הנתק שהוא היה בבית. הוא רצה לעשות הפרדה ולהיות עם חברים, היה לו מאוד חשוב שאנחנו לא נדאג ונהיה רגועים. הוא מאוד שמר עלינו, עליי במיוחד, אבל ראינו עליו שהוא התבגר, הם כולם מאוד התבגרו בתהליך הזה של המלחמה. הם התגברו והתחברו ונוצרו שם חברויות לחיים".

לאחר נפילתו החליטה המשפחה כאמור לתרום את קרניות עיניו ובבית החולים סורוקה הונצלו הקרניות שיושתלו בחולים הממתינים למאור עיניים: "זה היה הכי מובן מאיליו, ידעתי שאמיר היה זורם עם זה וכששאלו הסכמתי מיד. זה הדבר הכי נכון, אם אנחנו יכולים להציל במוות כל כך מיותר להציל חיים ולתרום לבן אדם זה מבוך וזה מה שאמיר היה רוצה".