בגבול הצפון משוועים לחזור לשגרה: "לפני שנתיים האזור היה בשיאו ובתי המלון היו מלאים. עכשיו הכול עצוב"

מעל לחצי שנה מאז הסכם הפסקת האש עם לבנון, ו-90 יום שעברו מאז יישום מתווה החזרה לצפון: כ-26 אלף תושבים עדיין לא שבו לבתיהם, כאשר רק כ-30% מהעסקים פועלים. במשגב עם מדווחים על חזרה מסוימת לשגרה, אך במטולה, מרגליות ושתולה שיעור חזרת התושבים עומד על 30%-14% בלבד. השבוע התברר שבנוסף למצב הלא מעודד – גם את כיתות הכוננות הספיקו לשחרר.

לאחרונה צוינו 600 ימים למלחמת "חרבות ברזל". על אף הרגיעה היחסית שמורגשת באזור הצפון, מרבית מהתושבים של היישובים שסמוכים לגבול הצפוני עדיין נמצאים רחוקים מביתם. אך גם אלו שחזרו נעים בין תחושות קשות על המצב הנוכחי, לבין אופטימיות מהעתיד לבוא. מתי הוא יבוא? את זה הם מתקשים להגיד. 

קלרי לישנסקי, תושבת מטולה כבר 50 שנה, בעלת מלון במושב, פונתה אחרי ה7 באוקטובר לטבריה, וחזרה במרץ עם מתווה השיבה לצפון: "אנחנו עוד בשיא העשייה והניקיונות והשיפוצים, ואני מקווה שנוכל לפתוח באמצע יולי. האתר שלנו פתוח להזמנות החל מיולי. עד עכשיו לא קיבלתי אפילו פנייה אחת".

על תחושתה במטולה:

"לפני שנתיים האזור היה בשיאו- בתי קפה, סמטה עם המבורגרים, פיצות ובתי המלון היו מלאים. עכשיו הכול עצוב. סופרים נסגרים ב14:00, מאפיות סוגרות מוקדם. מטולה הרוסה, כואבת ובוכה. אנחנו בוכים יחד איתה. יש לפחות 70 בתים שהרוסים לגמרי במטולה ורק 20% מהתושבים שחזרו, ייקח לפחות חצי שנה כדי להתחיל לחשוב על להתאושש. אני הייתי בכל המלחמות, בכל המבצעים, ישבנו במקלטים. אבל כל האירועים הללו היו אירועים בסדר גודל של חודש- חודש וחצי. אנחנו תכף שנתיים נלחמים- איפה הסוף של זה? בתוך זה חשוב לי להגיד שאני סומכת על צה"ל ואסירת תודה לצה"ל שהוא שומר עלינו".

בשבועות-

 "עשינו תהלוכת טרקטורים, כמו בשנים הטובות, חגגנו בפארק המעיין, כל התינוקות החדשים שנולדו עשינו להם טקס. הייתה חגיגה יפה. אבל שבועות זה שבועות. מטולה חוגגת בכל שנה את יום הולדתה, השנה זה היה 129 שנים להיוסדה. אבל יש חוסר גדול של אנשים."

שנה ושמונה חודשים מאז פרוץ המלחמה הודיע צה"ל לכיתות הכוננות שבעוד שבועיים ישוחררו המגויסים ממילואים למעט קריית שמונה. חשוב לציין כי כלי הנשק יישארו בידי חברי כיתות הכוננות גם לאחר שחרורם. מאז פרסום ההחלטה בקרב חברי כיתות הכוננות שורר זעם גדול ורבים ממתינים לסיום השבועיים שנותרו כדי שיוכלו להתייחס בשמם להחלטה מעוררת המחלוקת.

קובי סרמילי, חבר כיתת הכוננות במרגליות שאמר בתוכנית "מדברים ברדיו": "אני מגויס מהיום הראשון מתחילת המלחמה לא עזבתי את היישוב, המצב כאן לא טוב בכלל, אנשים לא חזרו בכלל. אנחנו סך הכל 10 אנשים וכל הזמן מצמצמים את כיתת הכוננות. השקט הזה מתוח מאוד, המצב לא קל, היישוב נראה זוועה, זה קשה מאוד. אם הם מורידים את כיתות הכוננות ולא יהיו חיילים ביישובים אף אחד לא יישאר פה. כל הבלאגן הזה נוצר על ידי הממשלה, הצבא הוא טוב וחזק ויכול לעשות עוד דברים אבל הממשלה היא שמקבלת החלטות".

"התושבים לא יחזרו הביתה ואנחנו עושים את כל המאמצים שיהיה טוב ובטוח אבל עוד שבועיים מחליטים לפזר את הכיתות כוננות וזה רע מאוד. אנחנו עדיין עושים פטרולים, ש"ג מסתובבים ביישובים אנחנו כל הזמן על מדים ובכוננות ואם קורה משהו מקפיצים אותנו. אם יוציאו אותנו מכיתת כוננות ויקרה משהו קשה לי להאמין שאנשים יקפצו ויגיעו. הבנות שלי לא מתכוונות לחזור הביתה, הן פונו לראש פינה וחצור ואני מעדיף שהם יישארו שם החיים שם אחרת לגמרי".

אורה חתן, משתולה, בעלים של מסעדת "חמדת הגליל", שכבר שנים מארחת סועדים מכל הארץ לארוחות כורדיות מסורתיות: " אני נמצאת כאן מאז ששתולה נוסדה ב 1969 ואני לא זוכרת תקופה כזאת בחיים. שתולה מוזנחת, אין כמעט ילדים בגני השעשועים- זה פשוט עצוב. בשבתות לפני שנתיים תמיד היו מכוניות יורדות ועולות, זה היה אחרת לגמרי. שום דבר לא חזר להיות מה שהיה".

"אני מסיימת לשפץ את המסעדה שלי, ואני די מהורהרת אם עשיתי את הצעד הנכון. שמתי פה את כל יהבי וכל כספי, ויצאתי למימון המונים כדי להקים את זה, אבל התנועה דלילה. יש לי המון חששות- איך אני אחזיר את הלוואות, אני אם יחידנית עם שני ילדים. אני אמנם אופטימית מטבעי, אבל המציאות בשטח טופחת על פני מפעם לפעם. הארץ לא שקטה ושלווה".

"אני האישה היחידה שנשארה ולא עזבה כל המלחמה- אני מבשלת לחיילי צהל מה 7 לאוקטובר ועד היום. אני מרגישה היום קצת יותר טפטופים מבחינת חזרה של תושבים. הילד שלי, בן ה 11, הוא הילד היחיד שעולה כאן להסעה לבית הספר, וגם זה חזר רק לפני חודש. אין ילדים. בסך הכל הוא מתמודד עם הסיטואציה, אבל יש קשיים. אתמול הוא היה אמור להתחיל אימון כדורגל בגורן. הוא כל-כך שמח סוף סוף שיש פעילות, אבל כשהגענו גילינו שהמאמן הלך הביתה כי הגיעו מעט מידי ילדים".

"אני לא יודעת מה יהיה. אני חושבת שהממשלה צריכה לשים את כל המאמצים כעל להחזיר תושבים לאזור, ולהביא אנשים חדשים. במקום לפזר אותם ביהודה ושומרון- תביאו אותם לגליל".

במשגב עם המצב מעט שונה: כ 55% אחוז חזרו לישוב. "מחכים שתתחיל שנת הלימודים הבאה ויחזרו עוד" אומר עופר מוסקוביץ', דובר הקיבוץ: "הצפי הוא שלהרחבה יחזרו 90% ויותר יחזרו. מהמשפחות של המבוגרים בקיבוץ יחזרו כמעט כולם. השאלה היחידה היא לגבי הסטודנטים".

על כיתת הכוננות והשינוי שנעשה: "כן יצמצמו את כיתת הכוננות מבחינת ימי מילואים, אבל היא תמשיך לפעול. יכשירו כמות קטנה יותר של אנשים שיהיו כל היום פה בתפקיד, ושאר הכיתה תהייה כמו שהייתה בעבר".

"אני מסתובב הרבה, נשארתי במשגב עם בזמן המלחמה היות ואני חקלאי. היום אני יותר דרוך מבעבר. אני ערני יותר. אנחנו מנסים להחזיק שגרה, לא כולם חזרו אמנם, אבל אנחנו חוזרים לאט לאט. בנובמבר נציין 80 שנה לקיבוץ, היה שבועות, חוגגים חגים, מערכת החינוך עובדת ופעילה ילדים מסתובבים. המצב בסך הכל בסדר".