בוחר לאהוב: "עוד לפני שהודיעו לנו שמעתי על האירוע וניסיתי להרגיש את רועי ולא הצלחתי והבנתי שהוא לא פה"

יום הזיכרון הוא יום שבו כולנו עוצרים הכל מניחים בצד את שטויות היום יום ועושים דבר אחד – מצדיעים. מצדיעים וזוכרים את כל אותם אלו שמסרו נפשם למען המדינה. למען הזכות להמשיך ולחיות כאן על האדמה הזאת בארץ אבותינו. אנשים לא חשבו פעמיים בגופם העניקו לנו את הזכות להמשיך את השושלת להיות עם חופשי בארצנו. כזה היה רב סמל ראשון במיל' רועי אברהם מימון שנפל בקרב במרכז רצועת עזה.

יאיר מימון, אביו של רועי: "זאת "חוויה" לא קלה להיזכר שוב ושוב, אנחנו חושבים עליו כל יום וכל שעה. אנחנו גאים בו ובמה שהוא עשה וברצון שלו להגן ולשרת. כשראיתי את החברים של רועי ראיתי המון סוגים של אנשים מכל קצבות הקשת והוא עזר ותרם לכל אחד. רועי היה ילד עם מזל, מה שהוא רצה הוא השיג בלי קושי, אם זה להתגייס ליהל"ם זה הלך בקלות, כשהוא שמע שיש אפשרות להציל חיים ולהיות חובש הוא התקבל גם לשם. מה שלא הלך לו הוא אמר הכל לטובה. הוא ניגש מתוך האמת שלו לדברים, הוא היה אמיתי והאמין שהכל יסתדר".

"עוד לפני שרועי נולד אני זוכר כמה שמחתי שאישתי בהריון ודיברתי איתו כשהוא עוד היה בבטן, מאוד התרגשתי שהוא נולד. נתתי לו כל מה שיכולתי לתת לו בתור ילד. הוא היה סקרן וניסיתי ללמד אותו מה שיכולתי והוא הקשיב. לימדתי אותו שמנהיג אמיתי זה מי שדואג לאחר לא כזה שדואג לעצמו – וזה מה שהוא עשה. בבית הספר היו מי שהציקו לו והרביצו לו ואמרתי לו לא להחזיר והוא היה מתוסכל, הוא הלך לחדר כושר פיתח שרירים ואז התחילו לכבד אותו. הוא השתמש בכוח שלו לא כדי להרביץ אלא כדי לעשות מה שיעשה טוב".

האהבה בעלי החיים והטבעונות

"רועי מאוד אהב לאכול בשר, עוף ודברי חלב ויום אחד הוא גילה שהורגים ופוגעים בחיות ולמחרת הוא הפסיק בפעם אחת לאכול בשר ודברי חלב. זה הפתיע אותי וראו בעיניים שהוא רצה לאכול אבל מבחינתו עושים מה שחשוב. הוא קיבל ההחלטה ועמד בזה עד יומו האחרון כולל כשהוא נלחם בעזה. לפעמים שכחו להביא לו אוכל טבעוני והוא לא התפתה ולא כעס. מינו מישהי שהייתה אחראית עליו להכניס לו אוכל טבעוני. זה הפריע לו לראות אנשים שאוכלים בשר בגלל הסבל של בעלי החיים ואנחנו התחשבנו בו כולל בשולחן שבת שהכל היה טבעוני. במה שרועי האמין הוא הלך עד הסוף.

על שירותו הצבאי סיפר יאיר: "רועי רצה ללכת ליחידה משמעותית והיה במכינה מישהו שהיה ביהל"ם והמליץ לרועי ללכת לשם. הוא רצה בהתחלה ללכת לשייטת 13 ולא הצליח, לצוללות הוא הצליח ומשם עשה את המעבר להיהל"ם. הייתה לו תמיד את השאיפה ללכת ליחידה הטובה ביותר והוא הלך ל"יעל". בזמן המסלול הוא גילה שיש תפקיד של חובש קרבי והוא רצה להציל חיים ואחרי המסלול שהוא עשה הוא התקבל לתפקיד. בקורס הוא גילה את תפקיד הפרדמיק והוא התקבל גם לתפקיד הזה".

יאיר, עלה מצרפת לישראל מתוך ציונות ואהבת המדינה: "המטרה שלי כשעליתי לארץ הייתה לעזור למדינה וזה מה שעשיתי. כשהגעתי חשבתי שהבעיה הכי גדולה שלנו זה עם האויבים והלכתי לעבוד במשרד הביטחון. שם הבנתי שהבעיה היא לא רק עם האויבים מבחוץ אלא גם בתוכנו, שאין בנינו שלום. עזבתי את התפקיד שלי ומאז אני עובד בריפוי אנשים בשיטות טבעיות".

"רועי לא סיפר כששאלתי אותו במהלך השירות מה הוא עושה, אחרי שהוא נפל הבנתי שהיו לו הרבה פעילויות. בגלל אחת מהן הוא ביטל טיסה לחו"ל שתכנן עם חברה שלו אחרי שכבר קנו כרטיסים. הוא לא שיתף ולא סיפר, גם כשהמסלול היה קשה. היו פעמים שהוא שקל לעזוב בגלל הקושי אבל הוא לא ויתר. יש רק פקמדיק אחד בכל מסלול של יהל"ם והוא קיבל את התפקיד, הוא יצא לכל המבצעים של יהל"ם והיה מאוד עסוק. בין לבין כשהוא היה יוצא הביתה הוא היה מתנדב כפרמדיק כדי לשמור על כשירות והוא אהב את זה, הוא היה גאה שהוא הציל חיים, זה היה מאוד חשוב לו".

הפגז הקטלני

איפה רועי ב-07.10?

"רועי היה בבית בעפולה, הייתה שבת שמחת תורה ופתאום ראינו שהוא מתקשר, הוא סיפר שפרצה מלחמה ושנהיה מוכנים. הדלקתי מחשב וראיתי דברים נוראיים שמתרחשים בדרום. רועי היה נראה כמו אריה בכלוב, הוא זעם על מה שקרה והתקשר כדי להגיע יחידה הוא ידע שזה מאוד חשוב. היה לרועי קשה בתוך עזה לראות את הסבל של החיילים אבל גם של העזתים אבל הוא הבין שאין ברירה. הוא הסכים לכל דבר כי לנגד עיניו עמדו החטופים שנמצאים בתנאים קשים משלו. כשהוא חזר מחופשה פעם ראשונה ראיתי את הסבל בעיניים שלו ואת הכאב. זה היה בדיוק בזמן של שחרור חטופים והוא היה שבוע בבית".

"אחרי אחת היציאות הביתה הוא חזר לרצועה והייתה להם משימה לפוצץ מנהרה שהיה בה מתקן לייצור רקטות, הפיצוץ היה צריך להתרחש בשעה 4 וחצי אבל זה קרה שעה לפני, בדיוק בזמן שהוא עבר ובדק את החוטים. הוא לא היה אמור להיות שם ולא היה אמור לעשות את זה אבל זה היה רועי. טנק שאבטח את הכוח ראה מחבלים וירה פגז וזה בעצם הפעיל את המטענים שהיו אמורים לפוצץ את המנהרה.

"עוד לפני שהודיעו לנו שמעתי על האירוע וניסיתי להרגיש את רועי ולא הצלחתי, חשבתי שאני טועה וניסיתי שוב ושוב והבנתי שהוא לא פה, שהוא מת ואז חיכיתי שיבואו להודיע לנו, ובאמת הגיעו להודיע. ידעתי שאני צריך לחכות להם ולמרות שהיה מאוחר ידעתי שהם צריכים להגיע. לאורך כל המלחמה חששתי לנפש שלו כי ראיתי איך הוא חזר מזועזע כל פעם אבל הוא בכל זאת המשיך".

"למדתי הרבה עליו אחרי שהוא נפל, ראיתי כמה חברים יש לו, כמה סוגי חברים, כמה העריכו אותו, כמה הוא תרם בתוך הקורסים עצמם, איך הוא העלה את המורל ולעשות שתהיה אווירה טובה".

לזכרו רב סמל ראשון (במיל') רועי אברהם מימון, מעפולה, פראמדיק לוחם ביחידת יהל"ם, חיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב במרכז רצועת עזה, בן 24 בנופלו