בחרנו לחיות

סמל ריף הרוש , 20, מרמת דוד, היה לוחם בבית הספר לקומנדו, הוא נפל בקרב מול מחבלים בחאן יונס ב-06.04.24, אבי הרוש אביו של ריף בגדלות רוח ואצילות אין קץ ידע לפתוח את סגור ליבו ובדברים שיצאו מהלב ונכנסו למיליוני לבבות הפך את ריף לילד של כולנו.

אבי: "בימי השבעה מישהו שמע אותי אומר את המילה הנצחה ואמר לי תתחיל להגיד ל"שמר את המורשת". הדיבור על ריף קורה משני טעמים אחד כי זה עוזר לי להתמודד עם המצב והשני, זה שלמרות שהוא נפל בגיל צעיר יש לו הרבה מה ללמד אותנו".

ביום שאחרי נפילתו של ריף התראיין אבי בתוכנית "מדברים ברדיו" וסיפר על תחושות שהיו לו שמשהו עומד לקרות: "לצערי בשבוע האחרון לפני שריף נפל הייתה לי הרגשה לא מובנת, אפילו אמרתי לאשתי, ואז הם הגיעו. ביום יומיים הראשונים חשבתי שמשהו לא בסדר איתי כי אנשים לא הבינו איך אבא אומר דבר כזה על הבן שלו, ואז התחילו להגיע אבות שכולים ומשפחות שכולות והם אמרו שרובם הרגישו אותו דבר אבל אני אמרתי את זה. היו כמה דברים לא ברורים בשיחה האחרונה שלנו, כמו שתוך כדי שיחה שהוא היה בשטח כינוס לפני שהם נכנסו, הוא שלח לי את מספר חשבון הבנק שלו. שאלתי בשביל מה והוא אמר "שיהיה אבא", אני יודע שהוא פחד, פחד מהנושא הזה של להיכנס אבל רצה גם לחוות את זה".

"ייאמר לזכותו שהוא ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לאן שרצה, הוא התגייס לצבא בתקופה הכי גרועה והוא רצה להוציא את הכי טוב מעצמו. באחת הפעמים שלקחתי אותו הוא שאל אותי אם אני חושב שזה ישתלם לו".

ספר על הנסיעות המשותפות יחד

"ריף היה ב-5 אצבעות וביקשו שאני אגיע לדבר עליו ואחת השאלות שעלתה שם זה מה הזיכרון הכי גדול שלי מריף ואמרתי שהנסיעות יחד זה הזיכרון הכי חזק. קראו לו "ריף המפונק" כי אני הייתי לוקח ומחזיר אותו ולי זה לא היה אכפת ולא נראה מוגזם. אלה היו הזמנים הכי טובים, פעם הנסיעות היו שקטות, פעם עם מוזיקה ופעם עם התלבטויות וכעסים ועצבים".

דיברתם על הפחד שהיה לו להיכנס?

"היה לריף את האומץ להגיד שהוא מפחד ודיברנו על זה, אהבתי שהוא אמר שהוא מפחד כי אנשים שמפחדים הם לא אנשים יהירים. חששתי מהיום הראשון שהוא התגייס אבל למדתי לשלוט בזה, עד השבוע הארור הזה לא חשבתי שריף ייהרג. אם אני מסתכל אחורה 9 שבועות לא ראינו את ריף, 6 וחצי שבועות לא שמענו אותו. בשבת האחרונה שהוא היה בבית טסנו יומיים אחרי וחזרנו ממש ביום שהוא נכנס לעזה. בשבוע האחרון לא דיברתי איתו יותר מידי, משהו פנימי שאין לי מושג להסביר הרגיש שמשהו רע הולך לקרות".

מה אתם יודעים על ההיתקלות?

"ידענו דיי מהר מה קרה שם, אני יודע שהמארב שהם נקלעו אליו הפתיע, המחבלים לא חיכו להם הם חיכו ליציאה של האוגדה למחרת. ממה שהבנו מהמפקדים אם הם לא היו נתקלים במארב אז בבוקר התוצאות היו הרבה יותר קשות".

עוד לזכרו:

• "בשבוע האחרון ידעתי שריף לא חוזר. הייתה לי מועקה לא מוסברת, מצאתי את עצמי יושב ברכב ומפסיד אותו"
• "זה כאב שאי אפשר להסביר במילים. כל אחד מהם הוא כמו משפחה שלי"

"ששאלנו את ריף למה אין לו חברה הוא אמר שהוא לא רוצה שיחכו לו, זאת הייתה התשובה שלו. הוא ידע לבלות ויאמר לזכותו שהיה לו מנעד עצום של שירים הוא אהב, הרבה סגנונות. לאחרונה נודע לנו שהוא היה רומנטי, גם השירים שהוא אהב מדברים בעד עצמם".

איך אתה מנהל את השכול, יש עדיין מאבקים?

"ביום השני של השבעה הגיע מישהו שאני לא מכיר, לקח אותי הצידה בתוך הבית שלי ואמר לי -נראה לי שלא הפנמתה שבן שלך נהרג. אחד הדברים שריף אמר לי שהוא לא אהב אצלי זה שאני מתפרץ מהר ואחרי שהוא אמר לי את זה חשבתי על ריף, שתקתי ושאלתי אותו אם הוא היה נכנס אליי הביתה ורואה אותי שאני יושב על הספה, בוכה ומרושל הוא היה מאמין שאני מפנים שהבן שלי נפל? שדפקו אצלי בדלת בשנייה הראשונה הבנתי שמה שהיה קודם לא יהיה יותר ובאותה שנייה החלטתי והמשפחה החליטה איתי שאנחנו בוחרים בצד של החיים. כמו ריף אני מאוד דיכוטומי או שחור או לבן אין אמצע, זה או להיות קרוב לריף או להיות לצד ריף".

"אחד הדברים שעשו לי טוב באותה תקופה זה שלא היה פער בין מה שאנחנו הכרנו למה ששמענו עליו, כי ידענו מי זה ריף. ריף אהב לחיות הוא ב 24 שעות הצליח להכניס 170 שעות כל הזמן הוא היה בעשייה. גיליתי שהוא היה רומנטי, מישהי סיפרה שהוא היה שולח שירים לחברות. היו בנינו שיחות וידעתי בדיוק מה הוא רוצה לעשות והוא התכתב עם אנשים שאולי יקדמו אותו בעתיד, הוא רצה להיות יזם בניה, לבנות בתים. היה מסתובב בתל אביב הסתכל על בניינים וידע שהוא רוצה שיהיו בניינים עם השם שלו. כשריף התגייס הורדתי את כל האפליקציות לטלפון וכשהתחלה המלחמה הורדתי עוד כמה וכשהוא נפל כתבתי שאני כבר לא דואג, חסרה לי הדאגה לריף ומחקתי את כל האפליקציות כי אין לי שימוש בהם".

הרוש התייחס גם למצב היום: "אנחנו כחברה וכמדינה צריכים לעשות הכל כדי להיות ראויים להם, ומשהו צריך להשתנות, אין ספק. אנחנו כרגע בתקופה הזאת לא ראויים להם, הבן שלי נפל לא כי הוא היה גיבור, הוא הלך כי המדינה קראה לו".

"היו לי התלבטויות ביני לבין עצמי אם לא דחפתי אותו יותר מידי, עם זה שכל הזמן אמרתי לו תברח מבינוניות, אל תהיה שם, אני זוכר שבאחת הנסיעות דיברנו על משהו שקשור לצבא והוא אמר אבא זה החלום שלך לא שלי, תשחרר אותי. אבל אני גם יודע שהוא הגיע לשם כי הוא רצה, הוא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה שם והוא עשה את זה באהבה גדולה. בהתחלה כעסתי כי על המדינה שלקחו לי את הבן שלי, לקחו לי את הילד ואחרי זה על הצבא ועליי כי חשבתי שאני דחפתי אותו בחינוך שלנו ואחרי זה כעסתי על ריף, אבל היום אני לא כועס כי זה לא מקדם".

המדינה נמצאת במצב בלתי אפשרי, יש מי שקורא לעסקה ונחתום את המלחמה והמחנה האחר אומר הפוך, האם הוויכוח הזה נוגע לך?

"אני לא יכול לשפוט משפחות, בטח לא משפחות של חטופים, מישהו שאל אותי מה הייתי מעדיף שהבן שלי יהיה חטוף או נופל ועניתי שהודאות עושה לי טוב. ריף נהרג הוא איננו ומהמקום הזה אני יכול להגיד שהודאות עושה טוב, לכן אני לא יכול לשפוט אף אחד, מי אני שאגיד להם מה נכון ומה לא".

על יום הזיכרון הראשון אמר: "מהרגע שריף נפל היו דברים מסודרים הלוויה, שבעה, אזכרה ואני מפחד ממחר, מ-2 הדקות של הצפירה כי זאת הפעם הראשונה שאני אהיה לבד. אנחנו נלך לבית העלמין, אני אף פעם לא הלכתי לפני הבית העלמין וריף וסיגל היו הולכים כל שנה לטקס של הקיבוץ. אנחנו בחרנו לחיות עם הכאב ועם הסבל ששורט זה בדיוק מה שריף היה רוצה אין פה דרך אחרת".