הנס של משפחת ירושלמי: "בזמן החיפושים אחרי הילדים הצבא הביא לנו מחבלים ואזיקונים – השכבנו וקשרנו אותם"

שנה וחצי אחרי אסון ה-07.10 ישראל מציינת את יום העצמאות השני בתוך מלחמה עצימה בעזה בה מוחזקים עדיין 59 חטופים חיים ומתים.

במהלך השנה וחצי האחרונות נחשפנו ללא מעט סיפורי גבורה, אחד מהם הוא הסיפור של בני משפחת ירושלמי ממבוא חמה. סיפור מטלטל על אב המשפחה, מנשה, ששומע על האסון בדרום ויוצא לחפש את שני בניו ובנות הזוג בתוך הכאוס.

מנשה ירושלמי, אביהם של שקד ואופק: "בשנה וחצי האלה מכיוון שאנחנו עדיין מחכים שיוצאו את כל החטופים וכל פעם שאנחנו שומעים עוד סיפור ורואים את ההורים שמתמודדים עם מה שעובר עליהם אני אומר ברוך השם כי יכולנו להיות בסרט של כל אחד מההורים האלה. אז כל פעם שיש כתבה אנחנו חוזרים לאירוע ואומרים כמה מזל היה לנו".

שקד ירושלמי: "היה הרבה מזל, מהתחלה ועד סוף המקרה. אני חלק מהצוות של ההפקה כבר המון שנים והגעתי כבר בערב ה-07.10.23 ביום שישי בסביבות השעה 23:00. אנחנו מארגנים, דואגים לכניסות ומתחילים לחגוג, המסיבה התחילה להניע. הגעתי עם הרבה מאוד חברים מעמק הירדן אחד מהם הוא אחי אופק ובנות הזוג שלנו כרמל ולילך".

מתי אתה מבין שמשהו קורה?

"ברגע שעצרו את המוזיקה ושמעו את הבומים הכל היה מובן אבל עדיין אף אחד לא הבין בהתחלה את גודל האירוע ואנחנו ברחנו בשלב מוקדם מאוד מהמסיבה. איך שפגשנו את המחבלים התקשרנו למשפחות".

מנשה, מתי אתה מקבל את השיחה הראשונה?

"בסביבות השעה 7:15 התחלתי לקבל כמה שיחות, מכיוון שהם נפרדו אופק רץ לבד ולילך רצה לבד ושקד וכרמל היו ביחד. בעצם הם לא היו ביחד אבל הצלחנו ליצור קשר עם מי שהתפצל".

ואתה מניע את הרכב ונוסע ישר?

"אני קודם צריך לעכל ולהבין, אבא של כרמל עודד אותי והוא אמר לי "נוסעים", לא חשבתי פעמיים ויצאנו לדרך. במקביל, אימא של כרמל ואשתי נשארו בבית במתח נוראי, הן מתחילות לקבל אינפורמציה מהטלוויזיה ומהבנים ויש דאגה כי גם הבעלים שלהם בדרך לשם".

"האמת עד עכשיו אני לא מאמין מה קרה לאן אנחנו נוסעים היה איתנו נשק. הצומת הכי עמוס שהיה הייתה צומת אורים שאז כבר התחלנו לראות כתבי טלוויזיה. תיארנו בדרך שנפגוש כמה מחבלים נציל את הילדים, נחבק אותם ונחזור הביתה.

שקד: "לי בזמן האירוע לא היה טלפון אבל הבת זוג שלי הייתה עם נייד ובקשר עם ההורים ועם אופק תוך ניסיון לשמור על הבטרייה. אנחנו בעיקר התחבנו בתוך בסיס רעים, בחדר ורוב הזמן לא ראינו רק שמענו מה קורה סביבנו".

"אני ברחתי יחסית מוקדם מהאירוע וראינו בדרך את המיגוניות והחלטנו שאנחנו לא עוצרים ומתחבאים בהם, ראינו מחבלים בדרך, שורה של אופנועים והספקנו לעשות פרסה חדה, הם הצליחו לירות עלינו וספגנו כדורים בפח של הרכב ובמזל אף אחד לא נפגע. אני נהגתי וכרמל בת הזוג שלי ניהלה את השיחות טלפון לכולם ומשם ברחנו לבסיס רעים".

מנשה: "אני שומע את הצעקות מרכב שירו עליהם, אני מקבל אינפורמציה מאופק שיורים עליהם ובורחים מזרחה. אני אומר להם שישלחו מיקום שאצליח למצוא אותם, שיתחבאו ויעדכנו בכל מיקום חדש שהם מגיעים אליו. תוך כדי יש טלפונים גם מההורים של חברים של הבנים שלי, וגם מהורים אחרים שידענו שאנחנו בדרך לשם, שולחים לנו שמות ותמונות ואתה לא יודע מה לעשות עם זה. שואלים אם ראינו את הילדים שלהם אבל אי אפשר היה לזהות אותם בבהלה שהם היו שם".

"אני זוכר שתפסתי אלוף משנה שלחתי לו כמה תמונות ומיקומים שהגיעו מההורים והוא אמר שהוא נוסע לחפש אותם. תוך כדי ניסיון לאתר איפה אזור המסיבה בתוך כל המלחמה, חלפנו על פני טנדרים של מחבלים הרוגים".

תאחר את הרגע שאתה רואה את אופק

"היה חיבוק אדיר, זה לא רק הוא היו אנשים שזיהו אותנו ולא הבינו איך הגענו לשם. ראינו עוד ילדים של הקיבוץ והעמק ולא האמינו שמישהו הגיע מבחוץ. אנחנו אוספים את אופק ונועה, החבר של אופק מחליט שהוא מצטרף ואנחנו ביחד עולים לרכב ונוסעים לכיוון המסיבה. אופק מכוון אותנו ומבין שלילך נמצאת במטע אבוקדו. הגענו לשם וראינו את הדברים הכי נוראיים שיש. פתאום במקום גופות של מחבלים אנחנו רואים את הילדים שלנו זרוקים בכל פינה, בתעלות, במכוניות".

"אני יודע איפה שקד הוא הודיע לנו שהוא במחנה ולאליו אנחנו לא יכולים להגיע ומה שיכולנו לעשות זה להגיע ללילך שהתחבאה במטע אבוקדו. אבל בינתיים אנחנו פוגשים ילדים אחרים שמזהים את הרכב ורוצים לעלות איתנו ואנחנו מעלים ומוציאים אותם לצומת אורים. אבא של כרמל נהג ברכב והנשק איתנו דרוך אנחנו רואים חיילים, ילדים, מראות קשים מאוד".

מתי אתם חוברים לכולם?

"לאופק חברנו דיי מהר באזור פטיש, אנחנו מנסים להגיע לילך שהייתה מנותקת קשר ללא בטרייה, אופק ונועה קפצו למטע אבוקדו, כל זה בסביבות השעה 17:00, ומנסים לצעוק ולקרוא לה. מסתבר שהיא שמעה אבל היו גם מחבלים למטה ומסוק מעלינו ואחד הפריע לשני ואני נכנסתי לפחדים שאופק ונועה לא יפגשו מחבלים כי כבר הצלתי אותם והכנסתי אותם בחזרה לרכב".

"כשאני התעסקתי בחיפושים ועדכונים ובדרך גם קשרתי מחבלים, הגעתי למצב שהצבא מביא לנו מחבלים ואזיקונים ואנחנו משכיבים מחבלים וקושרים אותם. אני יודע שנועה שומרת על אופק כי הוא מתפרק מידי פעם, בלילה הוא התפרק לגמרי, הוא כבר חשב שלא נמצא את לילך או שהיא כבר לא איתנו. אנחנו מנסים לעודד אותו".

על ההחלטה להגיע לבסיס רעים סיפר אופק: "היינו בתוך מלכודת מוות ענקית כי בעצם נכנסנו ראשונים לבסיס, החיילים לא ידעו שיש מחבלים בדרך, 10 דקות אחרי כבר הגיע הגל הראשון והכניסו אותנו לחדר. התחילו קרבות והמחבלים השתלטו על הבסיס, כולם התחבאו בחדרים ובחמ"ל, אנחנו היינו בחדר של הגששים שעות ישבנו שם והמחבלים סביבנו ואנחנו שומעים הכל".

מתי אתה מבין שהחילוץ מגיע?

"זה לקח הרבה זמן, המחבלים הגיעו לדלת קודם ומזל שלא פתחו אותה כי היא הייתה נעולה והם דילגו על זה, היינו שם 15 אנשים. אנחנו בשקט, אנשים בלחץ אבל במזל הם המשיכו, שמענו יריות ופיצוצים מחוץ לדלת ובסביבות השעה 15:00 הגיעו שלדג לבסיס והתחילו לטהר אותו. ב-16:00 הוציאו אותנו מהחדר אבל לקחו אותנו תחת אש וקרבות עם מחבלים העבירו אותנו לחמ"ל. עד 01:00 בלילה היינו שם ועדכנו את המשפחות באמצעות הטלפונים של החמ"ל".

מנשה: "זה הרגיע אותי, ידעתי שהם בחמ"ל מוגן ואנחנו עדיין מתרכזים במשימה למצוא את לילך. אני זוכר שהמתנו באזור אורים ומטוסי יסעור נוחתים בשטח פתוח בחושך מוחלט והאמרים עמוסים חיילים שמגיעים לאזור הזה ונכנסים לתוך עזה".

"מה שקרה עם לילך שהיא זיהתה את כיוון הכביש והיה מקום שהיא יכלה לצאת לכביש, טיפסה על הגדר פגשה חיילים של גולני ומתקשרת לאופק. אני זוכר את השאגה של אופק הוא צרח "אבא" ואני רץ אליו והוא מספר לי שמצאו את לילך, זה לקראת 21:00 בערב. רצו לנו כבר הסרטנים הכי גרועים, כבר פרסמו בתקשורת שהיא נעדרת".

"אנחנו נצטרך עוד הרבה זמן להתאושש וזה מאוד תלוי בחטופים שיחזירו אותם, זה מחזיר אותנו כל הזמן לאירוע ואני קורא שיוציאו אותם כדי שנוכל להחלים. עד שכולם לא יהיו איתנו הפצע לא יגליד".