"הרב"ש של שדה נחמיה התקשר אליי ואמר שנ"ט נורה לעבר כפר יובל ויש הרוג ופצועה. הסתכלתי בטלפון וראיתי את הבית של ההורים"

ב-14.0.1.2024 בעיצומה של המערכה בצפון נורו מהכפר כילא שני טילי נ"ט שפגעו פגיעה ישירה בבית בכפר יובל. זה היה ביתם של משפחת איילון כשבאותה השעה נכחו בו אליהו ומירה ובנם ברק, חבר כיתת הכוננות. כתוצאה מהפגיעה נהרג ברק במקום ומירה נפצעה אנושות ומתה מפצעיה זמן קצר אחר כך.

אליהו, אב המשפחה נפגע קל באירוע, סירב במהלך מלחמה, וגם לאחר האסון, לעזוב את היישוב בגלל המשק החקלאי שבבעלותו כשגם היום הוא מקפיד כל בוקר לקום מוקדם לעבוד את האדמות ולטפל בעשרות אלפי התרנגולות.

אמיר איילון, בנם של אליהו ומירה ז"ל ואחיו של ברק ז"ל, סיפר לחיים הכט: "ידעתי שאבא נשאר לעבוד במשק, הוא לא יכל לעזוב את המושב, הוא מגדל עופות לבשר וכשיש לך משק חי אתה לא יכול לעזוב את המקום אתה חייב להישאר לראות שיש מים וחשמל, שיש אוכל, אי אפשר לעזוב".

ניסיתם לשכנע אותו לעזוב?

"אנחנו מכירים את אבא, הוא אף פעם לא עזב את המושב בשום מלחמה ידענו שאין עם מי לדבר והוא לא יעזוב בשום אופן. אימא בהתחלה קצת עזבה אבל חזרה כי בכל זאת היא טיפלה באבא בתרופות וכל מה שהוא היה צריך היא דאגה לו. מצד שני גם לא האמנו שנהיה חשופים לטילי נ"ט, ידענו שיהיו ימים קטיושות והיתקלויות על הגדר אבל לא חלמנו על זה שאנחנו כל כך חשופים לטילי נ"ט בכינון ישיר".

"לא לקחנו את זה בחשבון ואני בטוח שגם הצבא לו אחרת היו מעיפים את ההורים מהבית ולא נותנים להם להישאר. אין מה להשוות בין כפר יובל למטולה באותה תקופה".

איפה אתה באותם ימים?

"אני הייתי בכיתת הכוננות של שדה נחמיה, קיבוץ סמוך שם אני גר. אנחנו היינו קיבוץ שלא פונה כשההבדל היה 200 מטר מקיבוצים שפונו. הצוות שלי מהסדיר היו מכינים המבורגרים ואלפי מנות ושבוע לפני עשינו ערב לחיילי התותחנים שישבו בבית הילל ועשיתי 150 מנות לכפר יובל. זאת הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו".

באותו יום ארור איפה אתה מקבל את הבשורה שמשהו קרה בבית?

"יצאתי בדיוק לרגילה אחרי 4 חודשים במילואים בקיבוץ ונסעתי לעבודה בראש פינה, לבית האריזה שאני מנהל. תוך כדי שאני במחשב לקרוא מיילים שלא הספקתי התקשר אליי הרב"ש של קיבוץ שדה נחמיה ואומר לי שיש נ"ט שנורה לעבר כפר יובל ושיש הרוג ופצועה. הסתכלתי בטלפון ואני רואה תמונה של הבית של ההורים וטסתי לשם והבנתי הכל".

"לא ידעתי מי נפגע, התקשרתי לכולם אף אחד לא ענה, בשלב מסוים אבא שלי היה בממתינה והבנתי שהוא בחיים. שהגעתי לשער של המושב לא רצו שאני אכנס לראות את הזוועות ואמרתי להם שאני כבר יודע שברק הלך ואימא פצועה ושיתנו לי להיכנס. הם הכניסו אותי, עם ברק לא היה מה לעשות ואימא כבר הייתה בדרך לבית חולים עם מסוק. האמת לא חשבתי שהפציעה שלה אנושה, אמרו שהיא מדברת ומתקשרת ואני הייתי בטוח שהיא תצא מזה. את אבא אני פוגש באמבולנס בשער היישוב אחרי שהגעתי לבית העם ושם למעשה ראיתי את ברק שוכב במיטה מכוסה".

קח אותנו לרגע שבו אתה רואה את אחיך ומבין שהוא נהרג.

"אתה עובד על אוטומט ואתה מבין שאין מה לעשות, אתה רוצה לראות מה קורה עם השאר. המוח הופך למוד אוטומטי שאני לא יודע להסביר, המשכתי לתפקד בקור רוח ורק לראות איך דואגים לשאר. בתוך האמבולנס פגשתי את אבא וראש המועצה והם ביקשו שמישהו ייסע לזהות את ברק ואחרים שיסעו עם אבא ואני נסעתי לזהות את ברק".
מה אבא אומר באותם רגעים?

"אבא היה צלול, הוא אמר "ברק הלך ואימא פצועה היא מדברת בדרך לבית חולים". היה כולו מלא אבק והלום קרב מכל מה שהוא חווה וראה את ברק בסיטואציה הכי מזעזעת שאפשר לראות".

מתי מגיעה הבשורה המרה על אימא?

"תוך כדי שאני במגן דוד חיכינו שיפנו את ברק כי הצבא היסס לצאת כי היה התרעות על נ"ט נוספים, היינו שם 40 דקות במגן דוד בקריית שמונה ואז אחי התקשר ואמר שגם אימא הלכה".

"ברק היה סוס עבודה, איש ספורט שכל החיים שלו היו סביב ספורט ואימוני כוח ובחור נשמה. הוא התגייס למען המשק לעזור לאבא שלי וניהל את המשק בצורה יוצאת מהכלל ואבא היה גאה בו. יש לאבא משק של 35 אלף עופות לפיטום ב-6 לולים ועוד הרבה שטחים חקלאים כי אבא הוא חקלאי בכל רמ"ח איבריו והוא נטע והמשק גדל וגדל. היה להם מטעים במספר יישובים ובכל מקום שאפשר היה לעשות חקלאות הם עשו חקלאות. גם היום שהוא בן 75 והרגליים עייפות וכל מה שהוא עבר אין עם מי לדבר, אנחנו מבקשים שהוא ינוח וייתן לעצמו מנוחה אבל אין עם מי לדבר. הוא קם כל בוקר ונשאר עד הלילה. אנחנו מתכתבים בנינו אם מישהו ראה ושמע ממנו והוא פתאום מעדכן ב 22:00 בלילה שהוא בסדר או שהוא קם ב-02:00 בלילה כי מגיעה משאית גז. אין אנשים כאלה".

"היום למעשה חילקנו בין האחים כל אחד קצת את העזרה לאבא, יש לו עובדים תאילנדים שמטפלים וכולנו פחות חקלאים אבל מנסים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים. אבא מחזיק לבד את המשק אנחנו עוזרים במה שאפשר וכל השאר עליו. כל עוד אבא בחיים זה יימשך כי הוא חקלאי בנשמה ואין עם מי לדבר, ביום שהוא לא יהיה איתנו אני מניח שיסתיים הפרק החקלאי במשפחה שלנו".

על אימו, מירה סיפר אמיר: "אימא הייתה גננת לחינוך מיוחד, עד היום אני פוגש אנשים ששומעים את השם איילון ומספרים שהיא הייתה גננת שלו וזה מחמם את הלב לשמוע".

יש בכם כעס על התפקוד של הצה"ל?

אין בי כעס על אף אחד, הצבא עשה הכי טוב שהוא יודע, נכנסנו למלחמת אין ברירה אחרי הזוועות בדרום. אני לא בטוח שהצבא ידע את כל סוגי הארסנל שיש לחיזבאללה והדבר היחיד שאנחנו עם בטן מלאה זה שהבית היה עמדה צבאית, הבית הכי חשוף ובשלב מסוים לקחו אותנו לאל-עדייסה וכפר כילא לראות מאיפה ירו על הבית שלנו. זאת המדינה שלנו והסיטואציה שנקלענו אליה ואין לי טיפה כעס. כשאתה עומד בדרום לבנון ורואה את הבית אתה מבין כמה חשופים היינו בפני חיזבאללה".

"לדעתו של אבא ההסכמים מול חיזבאללה לא טובים, הצבא כן רצה להמשיך ואחרי האירוע שאלנו מישהו בכיר בצבא למה לא שורפים את אל-עדייסה ומוחקים אותה? והייתה משווה שאם עושים את זה אז יורידו עוד בתים במטולה, היה כמו הסכם בשתיקה. את עדייסה בצד שמשקיף לכפר יובל אין לאן לחזור, הייתי שם וראיתי, גם בכילא בצד שצופה למטולה. בסוף זה החלטות מדיניות מה שהיה קשור בצבא הוא עשה טוב ואנחנו מרגישים הרבה יותר ביטחון מלפני שהתחילה המלחמה. מה יהיה עוד שנה שנתיים בוא נראה – אם  זה יחזור לעצמו לא עשינו כלום. יכול להיות שחלק מהתושבים לא יישארו ולא ירצו לקחת את הסיכון שיהיה 07.10 שני. אם המדינה לא תפריע לחקלאים בכל מיני היטלים ויקשו עליהם ולא תבין מה לעשות אז הדור החדש שיורש את החקלאים הוותיקים יתייאש בשלב מסוים".

לזכרם של מירה וברק אילון שנרצחו מפגיעה ישירה של נ"ט ב-14.01.2024