ורק החתן חסר: "יש ימים קשים מאוד וקשים יותר, אחד הימים הקשים זה יום החתונה כי הכל קיים וחסר החתן"

בשבעה באוקטובר בקיבוץ נחל עוז, שעות אחרי שהחלה התופת וברגעים בהם חברי הקיבוץ שנותרו בחיים היו עדיין נצורים בבתיהם, צוות לוחמים ביחידת הקומנדו מגלן, עבר בית בית בניסיון להציל את תושבי הקיבוץ. אחד מאותם לוחמים שעזבו הכל בשבת השחורה ורצו לחתום על נשק ונסעו דרומה, היה יהונתן דויטש, מילואימניק צעיר מבית שאן.

הם עברו בין הבתים, תחת אש, וכשהגיעו לחלונות הממ"דים הם קראו לתושבים לצאת. "קוראים לי יהונתן ובאתי לחלץ אותך" אמר לשחף, תושבת בקיבוץ.

יהונתן היה בחור ערכי, ציוני, גיבור כמו חבריו, שסיכנו את חייהם בשביל להציל אחרים. הוא שרד את הקרבות הקשים של השבעה באוקטובר, והמשיך לשרת את המדינה בלחימה בעזה. עשרה חודשים אחר כך יהונתן נסע בכביש שהוא הכיר כמו את כף ידו. כביש 90. כביש הבקעה. באחד עשר באוגוסט בסמוך לצומת מחולה, מחבלים מתועבים יצאו לבצע פיגוע ירי. רכבו של יהונתן נפגע וגם הוא. הפציעות היו אנושות ומותו נקבע במקום. לוחם המילואים ששרד את הקרבות נרצח בכביש שהוביל אותו הביתה.

המצוד אחר המחבלים שביצעו את הפיגוע נמשך יותר משלושה חודשים, אז בתחילת חודש דצמבר 24, צה"ל סגר את המעגל וחיסל אותם. יהונתן דויטש היה צריך ויכול היה להיות אחד ממנהיגי המדינה שיובילו אותנו לריפוי חברתי ולשקט לאומי.

אורי דויטש, אביו של יהונתן: "כשקמנו מהשבעה התחלתי לדבר על יהונתן כדי להשאיר אותו כמה שיותר בעולם וכדי שאחרים ישמעו ויושפעו ממנו. יהונתן נורא התלבט מה ללמוד אחרי שישתחרר מהצבא והוא חשב ללמוד ארץ ישראל ומדינאות, אמרתי לו שאני מבין למה ארץ ישראל כי אתה אוהב אבל למה מדינאות? והוא אמר רוצה להשפיע. אני אומר הרבה פעמים שאני יותר מצטער על העתיד מאשר על העבר וכמה הפסדנו. אני חייב לומר שהמלחמה הזאת גילתה לנו דור אחר במדינה. אני מדבר כאיש חינוך שהסתכלנו על הדור הזה ואמרנו שזה דור של רשתות חברתיות ושהם מפונקים והרבה דברים התגלו ב-07.10 אבל עוד דבר התגלה שיש לנו דור מדהים".

"יהונתן היה ילד של תהליך, כדי להצליח הוא היה צריך להשקיע זה לא בא לו בקלות וזאת הייתה הגדולה שלו. גם בצבא הוא הלך ליום סיירות אבל לא הצליח שם הוא כמעט התעלף ופרש אבל הוא לא ויתר והלך לגיבוש צנחנים והגיע לקומנדו ולמקום שכולם חזקים מנטלית ופיזית. היו לו רגעי משבר בשירות ואנחנו משפחה דתית נסענו לא פעם ביום שישי לבסיס שלו לעודד אותו לפני שבת והוא לא ויתר, עשה צעד ועוד צעד עד שהצליח וזה ההישג היפה שלו – ברגע שאתה רוצה משהו תאמין במשהו תשיג אותו".

מה אתה זוכר מיום הלידה של יהונתן?

"יהונתן הפך אותי לאבא, הוא הבן הכור שלנו והנכד הבכור של שני הצדדים. הוא קרוי יהונתן על שם אח שלי דוד שנפל בצנחנים, לא רצינו לקרוא לו דוד בגלל עין הרע אז קראנו לו יהונתן על סיפור האהבה בין דוד ליהונתן, אבל גם זה לא עזר. יהונתן הוכר לפני פסח כחלל צה"ל ועשינו לו טקס צבאי ומצבה צבאית ושם דיברתי על כמה יהונתן שינה אותי. על זה שהוא הפך אותי לא רק לאבא אלא שהוא לימד אותי שיעור לחיים. אני זוכר בבר המצווה שלו אמרתי לו שאני מקנא בו על היכולת שלו להיות בן אדם שמח שרואה את החיים בקלילות ובזרימה וכזה שחי את הרגע. הייתה לו יכולת לראות את העתיד ולתכנן אותו אבל זה לא מדאיג אותו כי הוא חי את ההווה במלוא עוצמתו. הוא חי את העבר ואת השורשים והמסורת וגם תוכניות גדולות לעתיד אבל חי את הרגע וזאת תכונה שאני מקנא בו".

"יהונתן היה ילד שהיו לנו הרבה ויכוחים איתו, לאורך כל גיל ההתבגרות שלו. הייתה לו דעה ברורה מה הוא רוצה ומה לא רוצה והיינו רבים על הלימודים וכל מיני דברים. שבועיים לפני הפיגוע לא ידעתי אם יש או אין לו תעודת בגרות והוא באחד הימים פתח את המחשב ושאל אם אנחנו רוצים לראות את תעודת הבגרות שלו והופתענו. הסתכלנו על הציונים והם היו בינוניים מינוס ואשתי שאלה אותו אם הוא מצטער על משהו בדרך שהוא עשה והוא ענה אפילו לא לרגע אחד".

המעבר לבית שאן

"עברנו לבית שאן לפני 10 שנים מהיישוב טלמון בבנימין ויום אחד ראיתי מודעה קטנה בעיתון שמחפשים מנהל בבית שאן ואמרתי לאשתי בואי נצא לשנתיים שליחות ונחזור. יצאנו לשליחות וזה היה שינוי מאוד דרמטי כמשפחה הייתה תרבות אחרת, לא הכרנו אף אחד. לפני כמה שנים שאלתי אותו אם הוא כועס עליי שעברנו לבית שאן והוא אמר שזה הדבר הכי טוב שעשיתי. ניסיתי להבין למה אז הוא אמר שבטלמון כולם היו אותו דבר ובבית שאן הוא נחשף למגוון של עם ישראל, לתרבות ולאופי וזה הוציא ממנו כוחות שהוא לא היה מוציא אם הוא היה נשאר באזור הנוחות. הייתה לו את התכונה שהוא יכול היה להקשיב לאדם אחר ולתת לו הרגשה שהוא מקשיב גם אם הוא לא מסכים ולראות את הטוב ולנסות לשנות את הדעה שלו".

איפה תפס אתכם בוקר ה-07.10?

"היינו בבית, יהונתן יצא שבת, באותה שבת אמרו להם שהם לא חייבים להיות צמודים לטלפון ולכן כשהטלפון מצלצל הוא לא ענה כי הוא חשב שאולי חבר התקשר בטעות. בפעם השלישית הוא ענה והחבר אמר לו שיתכונן כי קורה משהו גדול. בשעה 06:40 כבר היה טלפון מהיחידה שדרשו שיגיע. הוא העיר אותי וסיפר שפרצה מלחמה והוא צריך אקפיץ אותו לכביש 6, שם המפקד שלו אסף אותו והם נסעו. הוא סיפר שהם נסעו ושמעו את השיר "מגש הכסף" ברקע והם עוד לא ידעו לאן הם נוסעים".

"בבסיס הם אספו נשק ויצאו לאזור נתיבות ומשמר הנגב, בשעה 13:00 בלי שום הכנה כשאין חפ"ק, או פקודות ויש כאוס מוחלט. יהונתן עדכן בוצאפ על ההבנה מה קורה ושהוא ראה רכבים שרופים וגופות. במשמר הנגב הוא פגש מפקד שהוא מכיר והוא שאל לאן ללכת – המפקד אמר לו לכו לקיבוצים שוחטים שם אנשים, הוא הפנה אותם לנחל עוז שזה הקיבוץ הכי קרוב לגדר".

התליון של שחף

"הצוות החל שם את הלחימה יחד עם כוחות גבעתי וכיתת הכוננות, עד שהם הגיעו לנחל עוז 15 אזרחים נרצחו ו-7 נחטפו, היו שם מאות מחבלים ובלאגן מאוד גדול. הם עברו בית בית ועד שהגיעו לבית של שחף. יהונתן דפק על דלת הממ"ד וזה היה אחרי 18 שעות שהיא הייתה נצורה שם. שחף סיפרה שהיה משהו בקול של יהונתן שגרם לה להאמין ולפתוח את הדלת. היא פתחה את הדלת עם סכין ביד והייתה לה הקלה שהיא ראתה אותו. היא ענדה שרשרת של מגן דוד וכשראתה את יהונתן היא הורידה אותה וענדה לו את השרשרת ואמרה לו שהיא מקווה שזה ישמור עליו".

"יהונתן איבד הכל במלחמה ואת השרשרת הוא שמר מכל משמר וזה מאוד ריגש אותו. הוא סיפר שהוא קיבל את השרשרת הוא אמר שהוא הרגיש שהוא נוגע בשמיים. באחת היציאות הביתה הוא נתן את השרשרת לאמונה שהייתה ארוסתו. היא מיסגרה אותה וכתבה כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם, וזה מונח אצלו בחדר. הם היו בנחל עוד עד יום שלישי בערב ובשלישי בערב עברו לכפר עזה שהיה האחרון שהצליחו לטהר אותו".

"בכפר עזה הם הגיעו לבית וכשהם נכנסו הם מצאו פתק על השולחן שכתוב שהם יכולים לאכול מה שהם רוצים מהמקרר והוא חתום עם השמות אור ואיתן צוק. אחרי כמה ימים הוא גילה ששני ההורים של אור נרצחו ב-07.10 יחד עם 2 אחיינים שלה והוא נורא התרגש. הוא צילם לנו את הפתק וכתב לנו "עכשיו ברור לי יותר מאי פעם שעם העם הזה אי אפשר להפסיד".

בוא נדבר על הנצחה, סטיקרים, זה משהו שמאוד תפס במלחמה הזאת.

"יהונתן היה מאוד מוטרד מהקרע והשסע בחברה הישראלית והוא הקים תנועה "תקוותנו" עם חבר צעיר מהצוות כדי לשפר את השיח בחברה הישראלית. לראות איך חיים יחד ולא מתים יחד. יהונתן שקפץ לנחל עוז לא שאל מי ימני ושמאלני זה לא אישיו".

"אנחנו באותם ימים לא עוצמים עין, כל דפיקה בדלת או צלצול טלפון מקפיץ, אתה נכנס לאתרים מחפש רסיסי מידע והרבה מאוד מתח אין סופי שמלווה. חוץ מיהונתן יש לנו עוד 2 תאומים שהיו בלחימה וכולם היו בלי ניידים. בשלב מסוים נוצרה קבוצה שהרס"פ יצר ובה עדכן את ההורים במצב. גם כשהוא היה מגיע הביתה, המתח היה מטורף והוא לא יכול היה לספר להכל. כל הזמן הסתכלתי שהוא מחייך, אם הוא עדיין שמח והוא לאורך כל הדרך היה שלם עם המשימה ובטוח שאין ברירה אחרת, אין לנו אופציה אחרת אין לנו מדינה ועם אחר".

הפיגוע הקטלני

"ביום שהוא נפל זה היה בשעה 15:21 ולקראת השעה 17:00 הגיעו אנשים מהצוות שלו אלינו הביתה, הם שאלו אותי אם יהונתן כתב או לא כתב ושאלתי מה הכוונה והם סיפרו שבשבועיים של ההתארגנות היו חברים שכתבו וכאלה שלא. היה לי ברור שהוא כתב למרות שהוא סיפר לנו, באותו רגע הביאו לנו את הטלפון מהרכב שלו אח שלו פתח אותו ומצאתי מה הוא כתב וזה היה גם ההפסד שלי בהלוויה של יהונתן. הוא קרא לזה 'דבר לעצמי' כי הוא לא חשב שהוא ייפגע, הוא לא חשב על המוות הוא היה ילד של חיים ושמחה".

מתוך המכתב של יהונתן – "דבר לעצמי"

"בשום אופן זה לא מכתב פרידה, רק מכתב להבהיר לעצמי את הערכים שמובילים אותי לקרב הזה.

זכיתי להיות חייל של העם היהודי. אין זכות גדולה מזאת, חלום של 2,000 שנה ואני הקטן זוכה להגשים.

זיכיתי שאני הולך למגר את חיות האדם הכי מרושעות שיצרה האנושות.

התמונות שראיתי לא יוצאות מהראש ובשבילן אני יוצא לקרב הזה.

זכיתי במשפחה אוהבת, ערכית ומוסרית שדוחפת מאחורה ונותנת את הכוחות להמשיך הלאה, שברור לי שבכל מצב תמשיך את האידיאל ההיסטורי של בניין עם ישראל בארצו.

זכיתי בשותפה מדהימה לדרך, אחת שיודעת תמיד להגיד את המילה הנכונה, יודעת לחבק שקשה ולהיות שם בשבילי תמיד. אחת שמראה לי איך לא צריך הרבה דיבור והרבה פרסום פשוט לעשות תמיד את המעשה הנכון. אם כולם היו כמוה היה לנו עולם שלם.

מתוך כל הזכויות האלה אני יוצא לקרב כחיל עברי גאה שזוכה להגשים ערכים של עם בן 3,500 שנה.

מקווה שאני ראוי למשימה ובטוח שני אעשה אותה על הצד הכי טוב שאני יכול".

תחזיר אותנו ליום הרצח ב-11.08.2024

"ב-31.07 היה אמור להיות טקס שחרור של הצוות ובדיוק היה אירוע בצפון ועלתה הכוננות והטקס בוטל, אבל ההורים לא ויתרו וארגנו לחיילים מסיבת בריכה ומנגל ואני קראתי ברכת הגומל. הייתה הרגשה שעברנו את זה, סיימנו וזה נגמר ועדיין עד היום האחרון לא האמנתי שישחררו אותם. כמה חודשים לפני יהונתן התארס לאמונה, הוא היה ברפיח ביום עצמאות ביקש שחרור ל-24 שעות והוא בחר במיוחד את יום העצמאות עם כל המשמעות הסימבולית של היום הזה. אחרי הצעת הנישואין בגלבוע הוא חזר לרפיח אפילו לא נתנו לו לישון בלילה בבית".

"אחרי שהוא השתחרר היינו כולנו כבר בהכנות לחתונה, היה כבר אולם, הייתה תזמורת, שמלת כלה ודירה והוא התחיל לחפש עבודה ואולי ללמוד, היו מחשבות רגילות ושמחות. אני זוכר את החוויה שלי של האבן שנגולה לי מהלב כי דאגתי לו מאוד במהלך המלחמה, הייתי דרוך כמו קפיץ. וב-11.08 היה לו ראיון עבודה, הוא רצה להיות מדריך נוער וביקש את הרכב ונתתי לו בלי בעיה. הייתי בקומה השנייה עסוק בלימודים ופתאום אשתי מגיעה הביתה בסביבות השעה 15 וחצי ושואלת אם יהונתן בבית ואמרתי לה שהוא בחדר כי ידעתי שהוא אמור לנסוע בערב. היא אמרה שהוא לא בחדר ושהוא יצא ואמונה התקשרה שהיה פיגוע והיא לא מצליחה להשיג את יהונתן והיא מאוד דואגת".

"הרגשתי מיד משהו לא טוב, החלטתי לנסוע לכיוון ובדרך אני התקשרתי אליו והוא לא ענה והתפללתי שהוא יענה והוא לא ענה. נסעתי לכיוון המחסום וראיתי פקק תנועה כי חסמו את הציר. השארתי את הרכב בצד הכביש ורצתי לכיוון המחסום תוך כדי אני מתקשר ומתפלל שיענה. דמיינתי שאולי הוא עוזר למישהו או שאין קליטה, במקביל אשתי ואמונה מתקשרים אליי ואני לא עונה. כשהגעתי למחסום אמרתי לשוטרים שהבן שלי אמור להיות באזור והוא לא עונה ואני דואג. ניסו להגיד לי שזה לא הוא וזה מישהו אחר ואמרתי להם שאני מרגיש משהו ויגידו לי את האמת".

"אחד השוטרים שאל את השם ואמרתי לו יהונתן, הוא הוציא טאבלט והקליד את השם ופתאום ראיתי שהפנים שלו משתנות, הוא התחיל ללכת אחורה ואני התקדמתי אליו עד שהוא נתקע בקיר ולא יכל לזוז הוא לא ידע מה לעשות. שוטרת ניגשה אליי ואמרה לי שזה כנראה יהונתן, שאלתי מה המצב והיא אמרה "לא טוב". עמדתי ליד מחסום הסתכלתי לשמיים ונתתי צעקה גדולה וכואבת והתחלתי לרוץ חזרה לאוטו ונסעתי להודיע לאשתי".

חלל צה"ל

על האישור של צה"ל להכיר ביהונתן כחלל צה"ל סיפר אורי: "אנחנו ביקשנו שיהונתן יוכר כחלל צה"ל אחרי נפילתו וייקבר בהר הרצל. הצבא בדק את זה מסיבות משפטיות ובגלל זה עיכבנו את הלוויה ועד יום שני שאמרו לנו שזה לא יכול להיות. קברנו אותו בהר הרצל ולא ויתרנו ולא עשינו מצבה עד שהמדינה לא תכיר בו כחלל צה"ל והתחלנו תהליך ארוך מול הצבא ופוליטיקאים וממש לפני חודש עבר מתווה בהחלטת ממשלה שאפשר להכיר בו כחלל צה"ל".

"מאז שיהונתן נפל כל יום הוא מאבק לקום מהמיטה, יש ימים קשים מאוד וקשים יותר אם זה שבתות וחגים. אחד הימים הקשים זה יום החתונה כי הכל קיים וחסר חתן, היו המון התלבטויות והחלטנו שאנחנו חייבים להיות בעשייה חיובית והקמנו מצפה, "מצפה יהונתן" בגלבוע במקום שבו הוא הציע נישואין לאמונה. ביום החתונה בשעה 16:00 הבאנו חברים ומשפחה וביום שנגדעה האהבה בחרנו לשיר ערב שירי אהבה ישבנו על הגלבוע שרנו והמצפה היום הוא מקום של חיים".

"זאת מלחמה קשה מאוד קשה, כי יש כוח שמוריד אותך למטה ואתה נלחם, בשביל הילדים, האישה, בשביל עצמי וזאת מלחמה וברור לי שיהונתן רוצה שנחייה ואני עושה הכל לעמוד במשימה הזאת וחייבים לבחור בחיים כי אין לנו אופציה אחרת. הייתה ליהונתן תכונה לריב איתנו ואחרי חמש דקות יורד מהקומה השנייה ומדבר כאילו לא קרה כלום".

"בסוף הלוויה הצוות של יהונתן עשה מעגל סביב הקבר והמפקד שלו אמר הטוב ביותר הלך מאיתנו עכשיו אנחנו נהיה טובים יותר ואני חושב שאם כל אחד יהיה קצת יותר טוב לא משנה כלפי מי ומה אז אומנם הרבה מאוד חיילים וחיילות נפלו בשנה וחצי האחרונות אבל לפחות נהיה ראויים למחיר הכבד ששילמנו".

לזכרו של רב סמל יהונתן דויטש שנרצח בפיגוע בצומת מחולה, בן 23 בהירצחו