כן לבידוק בטחוני. לא למסדרי הבושה

משפחה יקרה שאני מכיר ומוכיר, מוסלמית מאחד הכפרים באיזור, יצאה עם קבוצה מאורגנת מישראל לחגוג את החג בשארם א שיח במצרים.

שלא כמו ערבים עמידים, להם יש כסף לחופשה באילת לדוגמא, הם הרחיקו עד שארם כי שם אפשר למצוא חופשה הרבה יותר איכותית בעשירית מהמחיר. הם שילמו כ- 6000 ₪ לזוג לשבוע במלון חמישה כוכבים – הכל כלול. שלוש ארוחות ועוד מזנון פתוח 24 שעות. על חוויה זהה באילת משלמים עשרות אלפי שקלים.

כשנגמרה החופשה, התחיל המסע חזרה הביתה לישראל. אף לא אחד באוטובוס רצה לעשות את המסע הזה. הדרך ארוכה ומייגעת, אבל כולם ידעו שזה לא הסיפור.

הם עומדים עכשיו לעבור מסדרי בושה במחסומי הביטחון. מחסום ועוד אחד והנה עוד אחד. ואז הגיע האוטובוס למחסום בבקעה הסמוך לבית שאן. כולם באוטובוס ישנים. נכנסת בודקת ואחריה שני חמושים שהורידו את הנוסעים מהאוטובוס. למה? כי הם ערבים. אבל אני מיד התערבתי ואמרתי – הלו! צריך לבדוק! כל הכבוד להם! עשו את העבודה. אבל הבדיחה היא – שבדיקה לא הייתה. כלום. רק הביטו באנשים והחליטו שהבדיקה הסתיימה.

הם לא בדקו כלום. לא את התיקים, לא את האוטובוס. אפילו בידוק גופני לא היה. הסיפור היה להשפיל. לעכב. זה מזכיר את ה"תפתח את הבאגז'" המפורסם בחניונים שהבודק אפילו לא בודק. הוא בקושי סורק ואז סוגר את הבאגז'.

המשפחות שהעירו את ילדיהם ויצאו לעמוד בשורה וחיכו שהמפקד יסיים להביט בהם הרגישו מושפלים. הרגישו שזה היה מכוון. ועם זה הם חזרו לארץ. לבית שלהם. מפסגת החופשות למציאות העצובה שלהם.

כן לבידוק. כן לביטחון. לא לבושה. אנחנו יכולים לעשות את העבודה בכבוד ובהתחשבות. רק צריך להחליט שכך אנחנו פועלים.