"כשהגעתי למגרש וראיתי את ויניס חשבתי שאני בחלום, אמרתי לעצמי שזה לא אמת שאלוהים לא ייתן שיקרה לילדים שלנו דבר כזה"

מהר מאוד הפכה מתקפת הפתע בשמחת תורה לשבת השחורה. אסון לאומי שעוד לא הסתיים, בו נטבחו מאות רבות של אזרחים ביממה של השבעה באוקטובר העקובה מדם. כך בדיוק תיזכר השבת של ה-27.07.2024 כאן במג'דל שמס. יממה בה נורו יותר מ-100 רקטות על ידי חיזבאללה. אחת מאותן רקטות הייתה הפלק 1. רקטה כבדה תקנית מתוצרת איראן. בשעה 18:18 באותה השבת נשמעה אזעקה ביישוב הצפוני ובאותה השעה מגרש הקט רגל היה הומה ילדים וילדות, נערים ונערות. הם, בבהלה ניסו למצוא את המחסה ורצו כולם לכיוון המיונית הסמוכה. הרקטה פגעה שניות בודדות אחרי שנשמעה האזעקה. לא היה לידי מג'דל שמס שום סיכוי. הם לא הספיקו להתמגן. במהלך הערב נקבע מותם של 12 ילדים וילדות, נערים ונערות בגילאי 10-16.

לזכרם של

מילאר מועדאד א-שעאר בן ה-10

ויניס א-ספדי בת ה-11

ג'יפארא אבראהים בן ה-11

אלמא איימן פח'ר א-דין בת ה-11

נאג'י טאהר אל-חלבי בן ה-11 |

ג'ון ודיע אבראהים בן ה-12

יזן נאיף אבו סאלח בן ה-12

איזל נשאת איוב בת ה-12

חאזם אכרם אבו סאלח בן ה-15

נאזם פאח'ר סעב בן ה-15

אמיר רביע אבו סאלח בן ה-16

פג'ר ליית' אבו סאלח בן ה-16

אדהם ועיניה ספדי, הוריה של ויניס בת ה-11 במותה: 27.07 זה יום אסון שנפל על רמת הגולן, על כל העדה הדרוזית במדינת ישראל. בחיים לא חשבנו שדבר כזה יקרה במג'דל שמס, כמה מלחמות עברה מדינת ישראל משנת 1967 ועד היום ואף פעם לא חשבנו שאסון כזה יקרה ובטח שלא במקום כזה – במגרש כדורגל שזה מקום של תקווה לילדים, לשחק, לשחרר לחץ מהמלחמה ומהאסונות שהם שומעים בטלוויזיה. עד שהגיע היום הזה שהפך ליום שחור למג'דל שמס. חווינו אזעקות והילדים התרגלו לאזעקות וכל הזמן היו אומרים שלא יקרה כאן כלום".

מה קרה בימים שקדמו לאזעקה?

"הימים שקדמו ויום האסון התנהלו אותו דבר, כל זמן שיש אזעקות ההורים היו מתקשרים לילדים ומבקשים שיכנסו למרחב מוגן ויוצאים לאסוף אותם. ככה קרה גם באותו יום, שמענו את האזעקה ניסינו להתקשר לויניס היא לא ענתה וידענו שהיא במגרש. ידענו שהולך להיות אסון".

"כשהיא לא ענתה יצאנו מהבית לחפש אותה ואז שמענו את הפיצוץ, כל הכפר שמע את הפיצוץ שהיה חזק מאוד. ראינו את העשן ממגרש הכדורגל וכולם רצו להם. אני כאיש מגן דוד אדום כשיצאתי מהבית ושמעתי את הרעש של הטיל ידעתי שהולך להיות אסון גדול, הבנתי את זה מהר".

עינייה: "בחיים לא חשבנו על דבר כזה, אנחנו חשבנו שאנחנו גרים בכפר קטן ושקט, לא חשבנו שאנחנו בתוך המלחמה. ההורים החליטו וכל הקהילה תמכה בזה שהמקום הזה יהפוך למקום של הנצחה וזיכרון. יום שבת הזה הוא היום השחור שלי, הייתי בבית, עם אדהם וביתי הגדולה. ששמענו את הפיצוץ לא חשבתי שיהיה לזה תוצאות כאלה, אני לא שמעתי את הפיצוץ רק ראיתי שחור. כשהגענו למגרש אדהם אמר לי שהוא זיהה את הגופה של ויניס ממש בכניסה. היא ישבה מול הגדר ואולי רצה למיגונית אי אפשר לדעת. כשהגעתי וראיתי אותה חשבתי שאני בחלום, אמרתי לעצמי שזה לא אמת, שאני צריכה להירגע בצד ולחזור ואז התמונה תהיה אחרת כי זה לא נכון, אלוהים לא ייתן שיקרה לילדים שלנו משהו כזה".

אדהם: "כשנכנסנו מהשער הסתכלנו לצד ימין ראיתי אותה שוכבת על הדשא ורצנו אליה, הייתי מראשוני הצוותים הרפואיים שהגיעו לזירה. הסתכלתי עליה, בדקתי לה דופק הבנתי שהיא לא בחיים ואין מה לעשות וביקשתי מהאנשים שיביאו שמיכות ויכסו את הגופות והמשכתי לטפל בפצועים בשטח. ברגע שהבנתי שהיא ללא רוח חיים כיסינו אותה וטיפלתי בשאר הפצועים והזמנתי עוד כוחות הצלה. אני אומר בצער שאיבדנו 12 ילדים אבל בשמחה שהצלנו עוד ילדים רבים שהיו בשטח והיו פצועים.".

יש בכם כעס?

"אנחנו כועסים על החיים, איך החיים הפכו את מג'דל שמס למקום עצוב ושקט. חבל על מה שקרה, אנשים יכולים לחיות בשלום, תהיה הפסקת מלחמה ויהיה שלום וכל הילדים יהיו בטוחים שהם יוצאים מהבתים שלהם, אנחנו אנשי שלום שמחפשים רק שלום".

לא היו בכם רגשות נקם?

אדהם: "נקמה לא פותרת כלום, הנקמה מביאה רק אסונות והרוגים ואנחנו לא רוצים שהיו עוד הרוגים, בגלל זה לא ביקשנו מלחמה, רק שלום".

על אירועי ההנצחה סיפרה עינייה: "אני כל בוקר מסתכלת על התמונה שלה ואומרת לה בוקר טוב, אומרת לה שצריך ללכת לבית הספר. היא אהבה ללמוד, ילדה מלאה בחיים, ספורטאית. ויניס הייתה הנסיכה שלי, היא הייתה הכל בבית. היא הייתה תמיד הייתה צמודה אליי עם אחותה הגדולה נטלי, תמיד היינו יחד. הייתי מלווה אותה למגרש לאימונים, היא אהבה לשחק טניס. האסון הזה היה לנטלי מאוד קשה להתמודדות. אנחנו מנסים להתמודד".

המדינה עוזרת ומסייעת?

"התחושה שלי היא כמו של אנשי הדרום, אחרי יומיים הכל חזר לשגרה, הממשלה שכחה מה קרה במג'דל שמס. המקום הזה הפך למקום עלייה לרגל. מכל העולם באים ומנחמים אותנו, אבל הממשלה לצערי הפקירה אותנו כמו את הדרום. הייתי מצפה להרבה דברים מהמדינה, גם אם אנחנו רחוקים אל תפקירו אותנו".

"המסר שלי שאף אחד לא יעבור מה שאנחנו עברנו, שהמדינה תחזק את העם שתהיה הפסקת מלחמה ושלום, אני מהאנשים שתומכים בשלום ומאמינים בו. העולם כולו ישתנה אם יהיה שלום".

עינייה: "במלחמה כולם מפסידים, אין מנצחים במלחמה".

ליית אבו סאלח, אביו של פג'ר בן ה-16 במותו: "אני הייתי בעסק שלי ליד מגרש הכדורגל, הבן שלי לפני האירוע היה איתי בעסק ואמר שהוא הולך למגרש לשחק. כל הזמן הרגשנו שהמקום הכי בטוח זה המגרש שהילדים מבלים בהם. אחרי חצי שעה הופעלה אזעקה והיה פיצוץ חזק שהרגשתי גם בעסק שלי. כשיצאתי מהעסק התחלתי לשמוע ברחוב שזה נפל במגרש ואני יודע שהבן שלי שם. רצתי למגרש והייתי מבין הראשונים שהגיעו. הכל פה היה שחור. חיפשתי את פג'ר, ראיתי שחור בעיניים ולא ידעתי מה לעשות, הזעקנו כוחות הצלה והתחלנו לעזור. כשהגעתי פג'ר היה עם דופק, הוא הגיב, ניסיתי לדבר איתו, הייתי חסר אונים. לא הרגשנו את גודל האירוע כי הראש שלי היה עסוק בפג'ר, אחיין שלי היה לידו ולא ראיתי אותו. פינינו אותו לאמבולנס שהיה קרוב ומשם למיון בכפר ניסו להעביר אותו לבית חולים במסוק אבל לפני העלייה למסוק הוא נפטר מפצעיו".

"היו ילדים שהיו קרובים לפיצוץ שלא קרה להם כלום או נפצעו קל, והיו ילדים רחוקים יחסית שנהרגו. אלוהים בחר את ה-12 הילדים האלה, הוא רצה אותם. אצלנו אומרים שמי שמגיע היום שלו הולך למקום יותר טוב, והלוואי שהוא יותר טוב. אי אפשר להתגבר על הכאב, לא חושב שיש כאב יותר קשה מזה אבל אין מה לעשות, זה מה שקרה וחייבים להתמודד עם זה. אנחנו מנסים לשרוד, פג'ר היה שמחת הביתה, הילד אמצעי, ילד שובב. במקרה שלי אני חוויתי אובן של שלושה ילדים את פג'ר את האחיין שלי ובן של הבן דוד שלי, היה למשפחה אסון גדול".

"לצערנו הוספנו עוד דגל למג'דל שמס, זה מקום תיירותי, מקום של חקלאות ויש כאן שלג בחורף וסביב השנה יש תיירות ביישוב ועכשיו מגרש הכדורגל הפך למקום של הנצחה ואנדרטה לזכרם של 12 הילדים".

ספר על פג'ר

"כל הילדים אהבו כדורגל במג'דל שמס, גם בנות וגם בנים, ככה מגדלים אותם ביישוב ואלה המקומות שאנחנו דוחפים את הילדים אליהם. פג'ר היה גם בחוגי בוקסינג וחדר כושר, תלמיד מצטיין. היו לו הרבה חלומות, הוא רצה להשיג תוצאות טובות במחנים כדי להיכנס לטכניון וללמוד שם".

הוא דיבר איתך על המלחמה?

"כל הזמן, אנחנו ביום יום מדברים על המלחמה ויש אזעקות ובכל אזעקה הייתי עושה סבב טלפונים לשמוע שכולם בסדר. במיוחד פג'ר אמר לי שכאן לא ייפול טיל כי אנחנו לא צד במלחמה והקשר שלנו טוב עם כולם ואין לי מעורבות במלחמה. לא חששנו לדקה שנהיה מאוימים. לדעתי הירי היה מכוון למג'דל שמס כדי להכניס את הדרוזים לפינה כי היו איומים על הדרוזים גם בצד הסורי וניסו לפגוע בנו".

"מאז השבת השחורה אני מזכיר את פג'ר בכל דקה, את כל ה-12 שיזכרו את כולם ולא לאפשר שהאסון הזה יישכח. היו 12 כוכבים שהיו להם חיים וחלומות ומשפחות. אנחנו המשפחות הפכנו למשפחה אחת והקמנו עמותה של 12 כוכבים במג'דל שמס ומה שמקל עלינו זה להיות ביחד ולשבת ביחד ולהנציח ביחד".

"לפני האסון הייתי אדם שמח ואחרי המקרה הזה אני לא חושב שאצליח לחזור לזה, אין שמחת חיים. אני זוכר את כל הילדים, את הבן שלי בכל רגע ורגע ביום. לפג'ר יש איזכור  במקום מקום וכל רגע ביום יום שלי, הוא היה תמיד לידי".

טאהר חלבי, אביו של נאג'י בן ה-11 במותו: "כולם אהבו את נאג'י כי הוא היה הילד הקטן במשפחה, פינקנו אותו. זה קשה מאוד כי הוא יצא מהבית ועכשיו הבית ריק, הוא חסר מאוד. נאג'י אהב מאוד כדורגל, אנחנו גרים רחוק מהמגרש וקניתי לו קורקינט שיוכל להגיע למגרש. בכל יום שהוא הגיע הוא היה מתקשר לחברים לנו שיגיעו לשחק. לא חשבנו שנגיע למצב הזה, זה אסון שקרה מאלוהים. נאג'י אהב לעזור בכל דבר, לאחיות שלו ובכל יום שהוא היה מסיים בית ספר הוא היה עובר דרך החנות שלי ועזר ואכל איתי".

"יום לפני האסון ב-26.07.2024 נפטר אבא שלי הוא היה בן 96, נפטר ביום שישי וביום שבת היינו בבית העם מקבלים את המנחמים והיו הרבה אנשים שהגיעו לנחם. תוך כדי התחילה אזעקה ומיד שמענו את הפיצוץ, לא היה זמן בין לבין, שמעתי את הפיצוץ קרוב מאוד והרגשתי תחושה לא טובה כי ידעתי שנאג'י במגרש. התחלתי לרוץ לכיוון במגרש והתחילו לרוץ הודעות שהטיל התפוצץ במגרש. הגעתי והייתה מהומה גדולה, היה ריח שרוף מהפיצוץ, התחלתי לחפש בין הגופות את הבן שלי כי כשהגעתי ראיתי את הקורקינט שלו. הסתובבתי במגרש ולא הכל היה שחור, כל האנשים וגם אני בוכים כולם אחרי שלא מצאתי אותו עליתי למיון המקומי והרופא שהיה שם והוא אמר לי שהבן שלי שם. הוא היה הראשון שפינו מהמגרש למיון המקומי, פינו אותו כבר ללא רוח חיים. כשהוא שמע את האזעקה הוא רץ לכיוון המיגונית ו-2 מטר לפני המיגונית הטיל פגע בו. החבר שלו שהיה איתו הספיק להיכנס למיגונית וניצל".

"אנחנו מאמינים שאלוהים לוקח כל אדם מתי שהוא מחליט, אנחנו מאמינים שהגיע הזמן של נאג'י, יום לפני אבא שלי נפטר בגיל 96 ולמחרת נאג'י רק בן 11. במצב במשפחה לא פשוט בכלל, שלוש גופות שמנו אותם אחד ליד השני, אי אפשר להסביר את זה".

"אני מאמין שהילדים עוד יחזרו לשחק במגרש הזה, ייקח כמה זמן עד שגם החברים שלהם יחזרו לפה, החברים שלהם כל הזמן בוכים, עומדים מול התמונות ובוכים. צריך עוד זמן".