משתתפת בצערכם: "יום לפני שאושרי נפל נסענו לנחלים, בדרך שאלתי את אימא שלי איך המודעים ידעו להגיע אלינו?"

ביום שבת ה-23.12.2023 הגיעו המבשרים לבית משפחת בוצחק בקריית שמואל. הם דפקו על דלת הבית אך איש לא ענה. המשפחה הייתה באותו זמן במרכז הארץ באירוע שגם בו לצד השמחה בראש כל הזמן הייתה הדאגה לאושרי. דאגה שקיננה מאז שהצוות של אושרי נכנס לרצועה לפעילות קרקעית.

זמן קצר אחר כך, איתרו המבשרים את בני המשפחה במרכז ובישרו להם את הנורא מכל. הם לא סיפקו יותר מידי פרטים להורים ולאחים שחייהם השתנו ברגע אחד. הם ידעו לומר שהאירוע היה בהיתקלות בשכונת תופאח בעזה הארורה לשם הגיע אושרי עם הצוות שלו לטהר מבנה שבו מחבלי חמאס.

סרן אושרי משה בוצחק נפל כשהוא בן 22 בלבד כשלפניו חיים שלמים ואהבה גדולה לרביד שאיתה תכנן להקים בית. אושרי הניח אחריו זוג הורים, אייל ורעות וחמישה אחים הראל, טליה, נבו, חגי וצהלה.

כחלק מההכנה לתוכניות המיוחדת לזכרו של אושרי, קראתי לא מעט כתבות שפורסמו לזכרו – אבל עוד לפני המילים והסיפורים היה משהו אחד שתפס את העין וחזר על עצמו בכל התמונות – החיוך של אושרי. חיוך שאומר כל כך הרבה דברים גם בלי לדבר, חיוך שליווה אותו בכל התמונות גם בזאת שהוא נער צעיר. ובכל זאת – חשבתי איך אפשר יהיה לתאר את החיוך של אושרי במילים וצמד המילים שבעיניי הוא המדויק ביותר הוא – "סמוך עליי". חיוך של בן אדם שיודע מה הוא עושה, אומר, מה הוא חושב וכזה שנותן לכל מי שבקרבתו את התחושה שאפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות ובאמונה שלמה.

אושרי התחנך בישיבת "פרחי אהרון" שם היה חניך ומדריך בתנועת הנוער האיכותית בני עקיבא. למד בישיבת ההסדר "טפחות" לאחר שהחליט להתגייס לצה"ל התעקש להגיע ליחידה קרבית, כמו רבים בשכונה בה גדל. בשקט ובענווה הוא עבר את כל התהליך. בתפקידו האחרון החיוך והתפקיד התחברו ואושרי שכבר הפך מפקד צוות בסיירת נח"ל הוביל  את חייליו ואלה הלכו אחריו תרתי משמע – כי אושרי לא נתן לאף אחד להסתכן – גם לא למי שזה היה תפקידו. הם נלחמו איתו כתף אל כתף בעיניים עצומות וגם ברגע האחרון אושרי כמו אושרי היה גיבור ספג רימון והציל חיילים שהיו איתו בצוות. והחיוך, החיוך שהיה שם תמיד נשאר עכשיו לזיכרון, ותקווה, וכאב ושמחה. הוא שם בימים שנשברים ושם במיוחד שמתאפשר קצת לצחוק.

טליה בוצחק, אחותו של אושרי: "אושרי היה האח הבכור, אימא שלי ילדה את כולנו בחודש אדר כי היא מורה והחופשות לידה שלה תוכננו לחופש הגדול ומגיל קטן כולנו חגגנו יחד ימי הולדת. אני הייתי שפוטה שלו למרות שהרגשתי תמיד החזקה בבית והוא לא היה דומיננטי ולמרות זאת מגיל קטן הוא הנהיג אותנו. תמיד הייתי צריכה את האישור שלו".

 "היה לו חיוך שמאשר, הוא לא היה מצחיק אבל הוא אישר לנו שאנחנו מצחיקות, אם אושרי לא היה צוחק הבדיחה לא הצליחה, הוא היה מאשר. רצית את תשומת הלב של אושרי, רצית שהוא יצחק, ידבר איתך ויהיה האח הקרוב אליך. היה בו משהו מיוחד אולי כי הוא היה מסתורי ושונה מכל האחים. גם להורים שלי תמיד אמרתי אתם הכי אוהבים את אושרי וגם לא מסתירים את זה".

על בחירת השם אושרי סיפרה טליה: "אבא שלי היה בקשר טוב עם סבתא שלו והוא ידע שהילד הראשון שלו יהיה בן והוא יקרא לו אושרי ואם זאת תהיה בת יקראו לה אושרת".

על האובדן והגעגוע

"אושרי היה עוגן, כתבתי את זה גם בהספד שאושרי הלך הלך לי כל העוגן שלי בבית, אני מחפשת אישור. עכשיו כשעברה שנה אתה מבין מה זה חוסר. בהלוויה אמרתי לעצמי "את לא נכנסת לסיטואציה, לא בא לי לבכות, מצלמים אותי ואני לא רוצה להיות מכוערת". גם שם הייתי מודעת ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שעכשיו אני צריכה להתמודד עם זה שקוברים את אושרי והוא לא נמצא פה. ככל שעוברים הימים, השעות והחודשים אתה לא צריך להתמודד עם זה שהוא באדמה, אתה צריך להתמודד עם זה שאתה פותח את המקרר ובמקום שישה יוגורטים יש חמישה. זה מה ששובר זה לשבת בשולחן שבת ובמיוחד אצלנו משפחה דתית ובמיוחד שהוא היה יוצא רק בסופי שבוע שאז היה הזמן שלנו יחד, ופתאום הוא לא נמצא ואין עם מי לריב על רכב. זה שובר את הלב".

"גם ביום שסיימתי את הקורס חברה שלי אמרה היא מתקשרת לאח שלה להזמין אותו לטקס והתקשרתי לאושרי, אחרי שנה וחצי ואני לא מאלה שכותבות לו הודעות ופתאום התקשרתי אליו באינסטינקט כדי להזמין אותו לטקס, זה שבר לי את הלב".

את עדיין מדברת איתו?

"ברור, כשאני לבד עם עצמי ברכב אני שרה לו ומדברת איתו ואני מסוגלת להישאב לזה".

היה לכם ברור שהוא הולך למסלול קרבי?

"אני זוכרת שהוא היה בישיבה הוא היה חוזר הביתה ודקה אחרי יציאת שבת הוא היה לובש בגדי ריצה ויוצא לרוץ. הוא ניסה להתקבל ליום סיירות פעמיים וזה לא קרה ובכל זאת הוא לא ויתר והתגייס לסיירת נח"ל. הוא רצה לתת את המקסימום וככה גידלו אותנו על אהבת הארץ".

"מגיל קטן אושרי אהב לקרוא ספרים על חיילים שנפלו והמועדף שלו היה בניה שראל שנפל ב'צוק איתן'. בסוף יצא לשניהם אותו גורל כי גם בניה כשנפל היה מאורס והיה צריך להתחתן. אושרי העריץ אותו, למרות שהוא היה שונה מאוד מאושרי".

"אושרי היה בן אדם משימתי בניגוד אלינו, הוא היה בוחר את המילים המדויקות והנכונות, הוא לא בזבז מילים. בסוף היה לו מעט זמן לחיות ובזמן הזה שהוא חי הוא חי את האמת. כשהוא נהרג שאלתי מה אני לוקחת ממנו וזה את השקט והענווה שלו. יש הרבה שהלכו עם סלוגן של עוז וענווה ורציתי לקחת משהו פרקטי לחיים".

כמשפחה דתית איך אתם נחשפים ל-07.10?

"אושרי היה בצבא, הוא תכנן שבוע אחרי ה-07.10 להציע נישואין לרביד שהייתה חברה שלו 4 שנים והיה ברור שהם יתחתנו. הוא סיפר לי בסוכות שהוא מתכנן להציע ושאין סיכוי שהוא יציע עם מלא חיילים מסביב, אבל אז קרה ה-07.10".

"בבוקר השבת הטלפון בבית צלצל זה היה אושרי, קרה במקביל מקרה בקריית שמואל שאחד החיילים נפצע סמוך לכניסת שבת וחשבתי שגם אושרי אולי נפצע. כשעניתי אושרי סיפר שהוא נכנס לעזה ושאני אעדכן את רביד, כשהגענו אליה והם הדליקו טלוויזיה וברחובות התחילו צעקות "יש שואה בחוץ". אני זוכרת שחיבקתי את חברה שלי והלכנו ברחוב והיא שאלה אותי מה קורה עם אושרי והתחלתי לבכות, תמיד היה בי פחד על אושרי מאז שהוא התגייס".

"למרות התוכניות של אושרי להציע נישואין לרביד בצורה אינטימית יותר בעקבות אירועי ה-07.10 הוא הציע כשסביבו לא מעט חיילים: "כשהוא התארס הרגיש לי שזה עוד אחד מאותם סיפורים האלה של חיילים שלא הספיקו להתחתן, סיפור כזה שמעלים לרשתות החברתיות. בגלל מה שהוא היה בשבילי הייתה לי כל הזמן הרגשת פחד. ראיתי לוויה, ידעתי, הרגשתי אותו. אושרי לא חשב שהוא ימות".

הוא ידע שזה מה שאת חושבת?

"לא נתתי לו להרגיש את זה. הוא גם לא כתב מכתב לפני שהוא נכנס לעזה, הוא ידע שהוא יוצא מהמלחמה ומתחתן ושזה העתיד שלו. כשהחייל שלו עדי חרב, מבית ג'אן, נפל אושרי לקח את זה על עצמו היה לו מאוד קשה".

הפגישה האחרונה

"ראינו את אושרי שלוש פעמים מאז שהתחילה המלחמה, פעם אחת בשטחי כינוס, פעם שנייה כשהייתה הפסקת אש ובפעם השלישית הוא יצא ללילה בבית ולמחרת חזר לבסיס. כמה ימים אחרי זה הוא נהרג. בשטחי כינוס שפגשנו אותו אחרי שעדי נהרג והעיניים שלו היו כבויות, זה לא היה אושרי אבל היה לי חשוב לצלם אותו. הפעם השלישית שהוא הגיע הביתה אימא שלי גם אמרה שהיא צילמה אותו המון, היה לנו דחף לצלם אותו. אני זוכרת שלא הצלחתי לדבר איתו, זה לא היה אושרי. ביהדות אומרים שבן אדם יודע שהוא הולך למות 30 ימים לפני ואז העיניים שלו היו כבויות, אבל אפשר היה לפרש את המצב גם כפוסט טראומה. היה לו משהו הולך ודעך וזה לא היה הוא, ההורים שלי גם הרגישו את זה".

על היום שבו הגיעו המבשרים לבית המשפחה מספרת טליה: "יום לפני שאושרי נפל נסענו לנחלים, בדרך שאלתי את אימא שלי איך המודעים ידעו להגיע אלינו? והיא אמרה לי "טליה תסתמי את הפה". כמה שעות אחר כך בארוחת שישי בערב שאלתי שוב איך המודיעים ידעו להגיע אלינו וההורים שוב ביקשו שאפסיק".

וכשאת אומרת את זה ברצינות או חצי צחוק?

"ברצינות מלאה, כל המלחמה לא יצא לי שאלה כזאת. חמש דקות לפני שהמודיעים הגיעו אימא שלי דיברה על כמה זה עצוב הסיפורים של החיילים שנהרגים שהם כל כך צעירים ופתאום אבא שלי נכנס וקרא לה לבוא מהר ואז הבנתי שאושרי נהרג. אני זוכרת שהתחלתי לבכות וכשראיתי גם את המודיעים לא הייתי צריכה שיגידו לי. נפשית עשיתי הכנה לאירוע הזה וכשהודיעו אמרתי "תודה להשם" כי בסוף היה לי קשר טוב מאוד לאושרי ובשנה האחרונה היינו חברים עוד יותר קרובים. דיברנו על הרבה דברים, יש לי הרבה הקלטות איתו שאני עדיין שומעת והרבה תמונות איתו והקשר שלנו הפך מאחים לחברים ממש טובים".

עד כמה האמונה ברגעים כאלה מחזקת?

"מאוד. בסוף אלה חיילים שמסרו את הנפש שלהם בשביל המדינה, בשבילי, בשביל חתיכת אדמה. האמונה זה להבין שזה משהו הרבה יותר גדול. זה לא שאני איבדתי את אח שלי – זה האחרים שאיבדו את אושרי. כשהיו מגיעים אלינו לשבעה והיו אומרים לי 'אני משתתף בצערך' הייתי עונה להם אני משתתפת בצערכם שלא הכרתם את אח שלי".

התקרית שבה נפל אושרי

בתחילה כאמור המשפחה לא ידעה את פרטי המקרה שבו נפל אושרי ז"ל ויצאה למסע לברור הנסיבות: "היה בלבול גדול בתקופה הזאת של תחילת המלחמה, ממה שאנחנו יודעים היה בניין בית ספר שהיה צריך לטהר כי הייתה אינדיקציה שיש שם מחבלים שהשתתפו ב-07.10 וחטופים. מהמקרה שבו נפל עדי חרב אושרי החליט שהוא זה שנכנס ראשון וכשהוא נכנס לאותו חדר היו שם אזרחים עם נשק שאפילו לא ידעו לירות ופשוט ריססו על אוטומט. הראשון שנפגע היה הנגביסט שנפצע ברגל ואושרי ספג פגיעות בראש ובכתף שני כדורים שהרגו אותו. המחבלים הכינו שני מטעני חבלה והם תכננו שהכוח ייכנס והמבנה יקרוס עליהם. במהלך הקרב המחבלים זרקו רימונים ואחד מהם נהדף מהרגליים של אושרי שכבר נהרג. אם הרימון היה מתפוצץ הוא היה מפעיל את המטען וכל הבניין היה קורס על הצוות. המ"פ שהגיע אלינו אמר לאימא שלי שבזכות אושרי הוא חי".

"אושרי לא אהב לחלק פקודות ואחת הפעמים שהוא עשה את זה והוריד פקודה זה היה ביום שבו עדי חרב נפל וכולם היו שבורים, הוא כינס אותם ואמר להם בפקודה שלי אתם קמים עכשיו ואנחנו ממשיכים להילחם".

ההנצחה והרשתות החברתיות

מאז נפילתו של אושרי מפרסמת טליה לא מעט סרטונים הומוריסטים ברשתות חברתיות: "אני חושבת שזה היה הקשר שלנו, קשר של צחוקים וזה מרגיש שזה ממשיך אותנו. לא מזמן עליתי לקבר שלו והייתי לבד וצחקתי איתו והרגשתי שהוא עונה לי, אני מתייחסת אליו כבן אדם חי. האמת שלא אכפת לי התגובות, אנשים לא מבינים את המקום שאני נמצאת בו אז למה אנשים דוחפים את האף שלהם לכל מקום".

לפני שעולה סרטון מעדכנים את ההורים?

"לא. אבא שלי לא צוחק מכלום, אימא שלי צוחקת. אני הכי מוגזמת ומרוב שאני מוגזמת החברות שלי צוחקות על זה. אושרי? הוא בטוח היה מרביץ לי אבל הוא היה נקרע ממני אז לא אכפת לי. הוא היה העוגן שלי ואני הייתי העוגן שלו".

"אני החלטתי להתגייס אחרי שאושרי נפל, אנחנו חברות שאף אחת לא התגייסה ולא חשבתי שאני אתגייס. הייתי בשירות לאומי ואחרי שזה קרה אמרתי שבא לי צבא. אני לא יודעת איך זה עם אחים שכולים אחרים אבל זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי בלי אח שלי. כל דבר שקורה לי אני ישר רוצה להתקשר ולספר לו ואין לי למי להתקשר".

גילית משהו עליו אחרי שהוא נפל שלא ידעת?

"לא ידעתי שהוא היה כותב, לפחות לי הוא לא הראה. הוא היה במקש הרבה פנקסים וזה ריגש אותי לראות כי אני לא מכירה הרבה בנים שכותבים ואחריו גם אני התחלתי לכתוב".

לזכרו של סרן אושרי משה בוצחק, מחיפה, מפקד צוות בסיירת נח"ל, נפל בקרב ברצועת עזה, בן 22 בנופלו