נחל עוז זה הבית: "רק באמבולנס אני מתפרקת, אני קורסת, בוכה ואומרת להם: "שרפו את הבנות""

גיל אורפז ויובל זואי דרור בשיחה עם הלל אורפז ומאיה דסיאטניק התצפיתנית היחידה שנחלצה מהטבח בחמ"ל נחל עוז.

בתקופת מבצע שומר החומות שירתי כקצינת מבצעים בעזה, בכל תיק הגנה של מוצב שהחתמתי עליו מג"דים לא היה תרחיש בו האמנו שהחמ"ל, לב כל מוצב, ייכבש. את הלב הזה במוצב נחל עוז הפעילו תצפיתניות שראו בתפקידן שליחות אמיתית. למרות השגרה הסיזיפית והתפקיד הלא נוצץ – הפכו התצפיתניות את החמ"ל לבית השני שלהן ומכאן גם למקום הבטוח שלהן. כי בית, הוא מקום בטוח.

הרבה לפני השבעה באוקטובר, התצפיתניות האמיצות, שהכירו כל אבן וכל קפל קרקע בגזרה שלהן, התריעו שוב ושוב על המציאות שנשקפה להן מעבר לגדר, הן ידעו להבין הרבה מעבר למה שנצפה מהמסך. בניגוד למה שראו העיניים שלהן היו כאלו שבחרו לעצום את שלהם – למרבה הטרגדיה אלו היו בעלי הדרגה הגבוהה ומקבלי ההחלטות.

הלל: "השתחררתי לפני חצי שנה משירות, התגייסתי כתצפיתנית תחילה לנחל עוז ומשם יצאתי לקורס מ"כיות ובהמשך לפקד על חמ"ל רעים באוגדת עזה. עזבתי את נחל עוז בסוף חודש מאי והגעתי לרעים חודשיים לפני השבעה באוקטובר. בבוקר ה-07.10 הייתי בבית, הייתי אמורה לסגור את השבת הזאת בבסיס אבל התקבלה החלטה שאצא הביתה ובדרך הביתה עברתי לנחל עוז לבקר את הבנות בנחל עוז. בבוקר ה-07.10 קמתי כמו כולם לבוקר הזוי עם אזעקות וטלפונים.

מאיה (21, פתח תקווה): התגייסתי באוגוסט 2022 לתפקיד תצפיתנית בחמ"ל נחל עוז. את ה-07.10 סגרתי בבסיס, עליתי למשמרת בשעה 03:30 בבוקר, הכל היה רגיל עד שהתחילו האזעקות וזמן קצר אחרי זה התחילו הפשיטות. אני הראשונה שזיהתה את המחבלים בגלל הגזרה שהייתי אחראית עליה שקרובה לגדר. הכרזתי פרש טורקי כשעוד לא הבנו מה קורה".

תחזירי אותנו לרגע הזה, מה את רואה?

"הדבר הראשון שאני בעצם רואה זה 3-5 אנשים שרצים לעבר הגדר ואני כמו שהתאמנתי לזה מתורגלת להכריז כמו שצריך "פרש טורקי". במקביל התקשרתי לחמ"ל צפוני כדי שישלימו לי את התמונה מהגזרה שאני לא רואה, פעלתי לפי הספר ובשיחה הזאת מי שהייתה בחמ"ל הצפוני מרגיעה אותי כי התחלתי לבכות. בזמן שאני מכריזה מטחי הטילים נמשכים ואני כבר מבינה שמתחיל מבצע ואני הולכת לסגור עוד שבת וכמו כל בת 19 רגילה אני מתבאסת מזה שאני הולכת לסגור 28 בבסיס".

"כשאני מחליפה מצלמות אני רואה שמי שחודר לשטח ישראל הם חמאס, מחבלים של חמאס ולא שב"חים שלובשים חולצה וג'ינס. מסביב יש בומים מטורפים, המון נפילות של טילים ואני מבינה שזאת פשיטה כי הם רצים לכיוון מוצב. אני מכריזה על זה ובטלפון תצפיתנית מהחמ"ל השני מספרת שיש לה פשיטה משלה והיא חייבת לנתק".

הבנת בשלב הזה את גודל האירוע?

"זה קרה כל כך מהר שבמקביל אליה תצפיתניות נוספות שיושבות איתי מכריזות על פשיטה בגזרה שלהן ואנחנו מבינות שקורה פה מבצע. לא חשבתי עדיין שמדובר במלחמה, לא חשבתי שאני אהיה בדור של מלחמה. בחמ"ל מבינים שזה לא תרחיש בסדר גודל שהוכנו אליו, תמיד התכוננו לפשיטה, אבל היה ברור שאת לא תהי לבד בזה ויהיה מי שיעזור לך, וכאן כולן היו עסוקות בפשיטות מגזרות שלהן, כל אחת לבד בזה וזאת תחושה נוראית".

"מהר מאוד יעל לייבושור ז"ל שיושבת לידי מכריזה שיש כ-70 מחבלים על ציר נחל עוז למוצב, והשעה בערך 06:50, הכל קורה מאוד מהר אבל הכל מרגיש כמו נצח. אחרי זמן קצר המחבלים חודרים למוצב, מתחיל קרב, לייבושור ועדי לנדמן ז"ל היו על המצלמות בחמ"ל שראו את הקרב".

"סמג"ד גולני שהיה בדרגה הבכירה במוצב היה איתנו במוצב בזמן האירוע יצא להילחם ונפגע מכדור ונפצע קשה מאוד, היום הוא עדיין בשיקום. נוצר מצב שחצי שעה בתוך המלחמה אין מפקד בסיס, המפקד הנוסף זה המ"פ (שילה הר אבן) שנמצא בגזרה שלו ומנסה לנהל את האזור. כל זה קורה כשהאזעקות והחדירות לא נפסקות. אני ממשיכה בחמ"ל להכריז על חדירת מחבלים לשדרות, מפלסים, כפר עזה וזה לא נרגע ובגזרות האחרות גם קורים אירועים. כל התצפיתניות ממשיכות לשבת בחמ"ל למרות האזעקות והמשכנו בתפקיד שלנו. היו מצלמות שנפגעו ישר בשלבים הראשונים ובעמדות האלה התחילו לעבוד דרך מכ"ם".

הקרב על החמ"ל

"הפשיטות נמשכו כל הזמן ותוך רבע שעה המחבלים הגיעו לחמ"ל ואמרו לנו לקום מהעמדות ולהתחבא. מאוד מהר כבר אין קשר למיגונית שבה היו הבנות ואנחנו מודיעות להורים שלא יגיעו לבקר, ההורים שלי היו אמורים להגיע לביקור באותו בוקר. במשך 6 שעות 4 לוחמים היו בכניסה למח"ל נלחמו וניסו למנוע את כניסת המחבלים. 6 שעות שמתנהל קרב על הדלת, בכניסה לחמ"ל מבצעי מאוד מודיעיני ורגיש כדי לטבוח בנו, כדי לחטוף".

"באותו זמן אנחנו מנסות להרגיע אחת את השנייה, אנחנו מתחבאות בחדר של הקצינה שהוא החדר הכי פנימי בחמ"ל והכי חיצוני מבחוץ ואנחנו שומעות את המחבלים מדברים ביניהם ומנסים להיכנס, מטפסים על הגג כדי להיכנס משם".

מה מרגישים באותם רגעים?

"שזה אוטוטו נגמר, שכוחות בדרך, אני הייתי בהכחשה כל אותו היום, אמרתי לעצמי שאני לא מתה בנחל עוז, אני רואה את ההורים שלי ומקסימום מגיעה לבית חולים. בשלב מסוים אני כותבת מכתב לחברים שלי ש"אם אני אאבד הכרה או אפצע..", ממש לא מוכנה להכיר בזה שאני יכולה למות. אחרי כמה זמן מתחיל שקט בנינו כי נהיה מפחיד, אנחנו מתכסות בבגדים כי היה פחד שהמחבלים יצליחו לפרוץ את החמ"ל ולהיכנס. תוך כדי הם מצליחים לפוצץ רימון ואת הדלת של המבואה והם נכנסים שלב אחד לחמ"ל, אבל יש שם לוחמים שלא נכנעים.

"איברהים ח'רובה הגשש הגיע אלינו ונפרד מאיתנו ואנחנו לא מבינות מה קורה? הוא אומר "אני גאה להילחם עבורכן, למען המדינה ואני גאה למות בשבילכן אם צריך" ולא האמנתי. אמרנו לו שהכל יהיה טוב אבל הוא הבין עד כמה המצב חמור כי הוא ראה מה קורה בחוץ".

"באותו זמן החמ"ל כבר חשוך, הורידו את החשמל, אין קליטה בניידים וכיבינו את הפנסים בטלפון כדי שאם מישהו ייכנס לא יראו ויבינו שיש מישהו וכל המאבק על הדלת זה כי מדובר בחמ"ל רגיש. בשלב מסוים המחבלים מחליטים לשרוף את החמ"ל כשאנחנו בפנים, הם יודעים שיש אנשים בפנים ומתחיל להיכנס המון עשן. כולן מתחילות להשתעל, זה מתחיל להיות מאוד מפחיד כי לא ציפינו שהם ישרפו, לא חשבנו שזה עלול לקרות. כולנו היינו מקופלות והיינו צריכות לקום ולצאת אבל אין לאן לצאת. בתוך כל החושך הזה מישהי צועקת תברחו מהחלון בשירותים וזה מה שאני עושה. אני הולכת לכיוון ונופלת בדרך כמה פעמים, כמעט מוותרת לעצמי אבל מזכירה לעצמי את סבתא שלי והמשפחה וכל מה שלא הספקתי ואמרתי לעצמי אני לא מתה כאן היום. אני בת יחידה וזה יושב עליי שאני לא יכולה שלא לצאת מכאן. אני לא רואה כלום ומרגישה הרבה דחיפות ומלא אנשים, בשלב מסוים שאני נופלת אני כבר לא מרגישה כלום סביבי, אני מניחה שכבר היו כאלו שהתעלפו והכל חושך. הגעתי לשירותים היה קצת אור ופשוט יצאתי מהחלון, נתקעתי בו וראיתי מסביב בטונדות ענקיות שמסתירות אותנו. אחד הקצינים שהיה בחוץ עזר לי לצאת. שאלתי איפה שאר הבנות, כי הייתי בטוחה שאני בין האחרונות שיצאו כי הרגיש לי נצח עד שיצאתי, והוא אמר לי שאני היחידה שיצאה בינתיים. חיכינו 40 דקות שמישהי תצא משם ואף אחת לא יצאה. שמענו בהתחלה שיעולים ואז נהיה שקט מוחלט, היה ממש רעש של שריפה והעשן כבר הגיע החוצה. החלטנו להתחבא מאחורי החמ"ל עוד שעתיים עד שכוח הגיע לחלץ אותנו".

"זה היה חילוץ תחת אש, ביקשו שנרוץ בלי להסתכל לצדדים, אבל הסתכלתי וראיתי שהבסיס הרוס, מלא ציוד צבאי ורכבים צבאים עולים באש, צמיגים בוערים באמצע הבסיס. ראיתי גופה של מחבל שהיה לבוש בג'ינס וחולצה אדומה כמו כל חקלאי שראינו במצלמות".

באותם רגעים את מבינה מה נשאר מאחור, את מבינה את הסיטואציה?

"אני לא חושבת על זה עדיין, אני מתפרקת רק כשאני מגיעה לאמבולנס. אני מרגישה שאני קורסת, אני בוכה ואומרת להם ששרפו את הבנות ואת החמ"ל והם לא יודעים איך לעכל אותי. השעה הייתה כבר 16:00 ועדיין לא דיברתי עם אף אחד, ביקשתי מהצנחנים להתקשר לאימא שלי ולעדכן אותה שאני בחיים. לא היה לי מושג באותם רגעים שהוכרזה מלחמה, שהייתה מסיבת נובה, שהם הגיעו לנתיבות, הייתי בטוחה שזה הסתיים בעוטף. בבית חולים זיהיתי חיילים מהגדוד של האיסוף ושם אני מתקשרת בפעם הראשונה לאבא שלי ומעדכנת שאני בסורוקה".

"רק בערב שהגעתי למחלקה סיפרתי להורים שלי מה קרה והם היו בהלם, כל מי ששמע שהחמ"ל נשרף היה בהלם. כבר באותו יום דיברתי עם כמה הורים ולא ידעתי מה להגיד כי לא באמת לא ידעתי מה קורה, רציתי להאמין שאני לא היחידה ששרדה. שאלתי אימא שלי האם יש מלחמה בחוץ והיא אמרה שכן והייתי בהלם למרות שכמה שעות לפני כן אני זאת שהכרזתי על הפשיטות. במיון שמעתי אזרחים מספרים שירו עליהם ולא הבנתי את זה".

"ב-09.10 קיבלתי טלפון חדש כי שלי נשרף ופתאום התחילו להגיע כל ההודעות שנשלחו בבוקר ה-07.10, "את חיה?", "איפה את, תעני", "את בעוטף", כי ידעו שאני במשמרת באותה שבת. לפני המשמרת בסביבות 03:43 העליתי סטורי שאני בבסיס, היה לי צורך להעלות כדי שידעו שאני בבסיס. היו כמויות של שיחות והודעות ומהמספר שלי התקשרו בנות אחרות לעדכן את ההורים אז גם מהם קיבלתי הודעות".

מתי את מבינה מה קרה במוצב, שיש חטופות?

"ביום שלישי או רביעי אני מבינה שיש חטופות כי אני רואה את הסרטון של קרינה בטנדר. פתחו קבוצת וצאפ של נחל עוז ושם ההורים שלחו סרטונים שראו בטלגרם כדי להבין מה קורה עם הילדים שלהם. בנוסף אלי שרדה גם יעל רוטנברג שהייתה במיגונית, היא איבדה הכרה והייתה בטיפולים ולקח לנו זמן ליצור קשר כדי לדבר. כשנפגשנו היה חיבוק ואמרנו שאנחנו שמחות שאנחנו בחיים. ביום שלישי או רביעי מודיעים על המוות של 4-5 בנות בו זמנית וזה היה יום שחור".

הלל, איך היה לך לחוות את האירועים מהבית?

"זה היה סיוט של חוסר אונים מטורף, אני לא מצליחה להבין מה קורה וגם אף אחד לא מצליח לתת תמונת מצב אמיתית. אני לא מצליחה ליצור קשר עם נחל עוז, אני מפקדת ואין לי מה לעשות, אני יושבת בבית בלי יכולת ליצור קשר, בלי יכולת לקפוץ לשם וגם אם אני קופצת אני לא יכולה לעשות משהו. זה חוסר אונים מזעזע לדעת שחברות שלי במצב שאני לא יודעת מה הוא וחיילות בבסיס אני לא יודעת מה איתן. הכל כאוס מסביב ואין לי איך להועיל".

חשבת מה היה קורה אם היית סוגרת את השבת הזאת?

"עבר לי בראש מה אם הייתי סוגרת ברעים ואם לא הייתי יוצאת לקורס מ"כים. כנראה שאם הייתי נשארת ולא יוצאת לקצונה הייתי סוגרת את השבת הזאת".

הפגישה עם שורדות השבי

מאיה, פגשת את שורדות השבי?

"כן נפגשנו, זה מעבר לסגירת מעגל, זה נחת. מבחינת תצפיתניות נחל עוז הסיפור נסגר סוף סוף. הסיפור של המוצב עדיין לא הסתיים כי יש חיילים חטופים עדיין, אחד מהם בחיים, מתן אנגרסט. לא הלכתי להפגנות כי היה לי קשה להיות במקומות הומי אדם, באותו יום הייתי צפופה עם המון אנשים הרבה שעות ויש לי חרדות שבמקומות הומי אדם מה הדבר הכי רע שיכול לקרות. במקום זה הלכתי להתראיין וכשהייתי באחת ממשלחות ההסברה בעולם, היינו בקמפוס בארה"ב ופתאום קיבלנו הודעה שהן בבית ופתאום היה לנו חיוך של אושר, ביאס אותי שלא הייתי בבית כשזה קרה אבל עשיתי משהו טוב. ידעתי שהן חזקות ועכשיו כולם יודעים".

הלכתן להלוויות?

"אי אפשר היה ללכת, גם כי הייתי חלשה פיזית וגם כי זה לבחור למי כן ולמי לא, אי אפשר היה להספיק להיות בכולן".

הלל: "אני לא יכולתי להגיע להלוויות או לאזכרות כי הייתי סגורה בבסיס שעוד לא החזרנו לתפקוד. בסוף גם הכל קרה באותו יום וזה 16 בנות שההלוויות והאזכרות באותם ימים ואי אפשר להגיע לכולם".

מאיה: "קשה גם לדבר עם המשפחות אבל אני עושה את זה, אני מנתקת את עצמי שמה את עצמי בצד  ודיברתי עם כל הורה שהתקשר אליי".

קראת תחקירים שפורסמו לאחרונה?

"הציגו לי אותם והם ביאסו אותי, זה לא הספיק לי כי ההפקרה הזאת לא באה חודש לפני או שנה לפני ולא הייתה החלטה של קצין או קצינה, זאת החלטה שבאה עמוק עמוק מהאוגדה. שנים אחורה כשלא מיגנו כמו שצריך, זה כל כך הרבה מעבר ויש כל כך הרבה אשמים וציפיתי לקבל תשובות מהתחקירים אבל זה לא קרה".

איך משחררים את הכעס וחוזרים לשרת?

"בהתחלה לא כעסתי, הייתי עצובה ובהלם. יותר חשבתי עם מי אני אדבר, חשבתי על הישרדות ולא איך יהיה ומה יהיה".

קרה שקצין חסם דיווח או התרעה שלכן?

מאיה: "זה לא קרה על התרעות אבל היו דיווחים בקשר שביטלו את זה".

הלל: "זה מתחיל מהדברים הקטנים של למה הרועה צאן הזה צריך להיות ליד הגדר הרי אין שם דשא, והכוח אומר שהוא קופץ והעדר עדיין שם".

ביקרתן בבסיס מאז?

מאיה: "אני הייתי בחודש פברואר 2024 לצילומי כתבה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי שם, החמ"ל נראה מזעזע, כבר הספיקו לצבוע את המיגונית אבל החורים של הקלעים עוד היו שם. ביקרתי גם בחודש דצמבר האחרון עם ההורים שלי וזה לא השתנה הייתה תחושה מגעילה. הריח עולה והחמ"ל נראה שונה לחלוטין. העמדות לא שם, אין קול של צחוק, רוני אשל לא צוחקת או צועקת על מישהו וזה הכי מצחיק בעולם, אין את יעל לייבושור שיושבת זקוף והייתה היחידה שישבה ככה".

יש תחושת אשמה, איך מתמודדים עם זה?

"עבדתי על זה המון בטיפול, לא על השאלה "למה אני?" אלא על התחושה של "למה רק אני?" למה אני לבד בזה, למה לא ניצלו עוד מהחמ"ל, או מהמיגונית, למה לא עוד קצת?".

"עוברים כל יום ביומו, יש ימים יותר קשים ויש תקופות קשות לרוב אני מכינה את עצמי נפשית לימי זיכרון ואזכרות, או לימי הולדת כי שבוע אחרי יום ההולדת שלי יש יום הולדת לרוני אשל ולשחף, שבוע לפני יש לעדי לנדמן".

הלל: "לא יכולתי לפעול כמו מאיה ולטפל כי הייתי חייבת לחזור לבסיס ולטפל בהמון דברים ובחיילות שלי שהיו שם. אמרתי לעצמי שקרה פה משהו גדול, קיצוני ומזעזע אבל אני שמה אותו בצד כדי להקים את החמ"ל מחדש, לתמוך בחיילות וזה היה מגנון התמודדות שאני נועלת ואחזור לזה כשיהיה לי זמן. זה היכה בי שבועיים וחצי אחרי כשיצאתי הביתה וזאת הייתה מכה קשה כי אין לי התעסקות, אני בבית והיו ריבים עם ההורים בלי שום סיבה ואני לא מפסיקה לבכות והייתי חייבת להתמודד. זה נפל עליי בבום לא טוב ולא ידעתי איך להגיב לזה וממש חיכיתי לחזור לבסיס כדי לנעול את הסיפור הזה מחדש אבל גם כשחזרתי לא הצלחתי והיה לי כמה ימים מאוד קשים שאני לא מפסיקה לבכות".