אלקבץ: "כשאתה נכנס לכפר עזה אתה לא יוצא אותו אדם. אתה נכנס לאושוויץ. שחטו אנשים רק בגלל שהם יהודים"

בבוקר ה-07.10 היה שמעון אלקבץ בביתו בכפר עזה, אף על פי שילדיו היו בקרבתו הוא לא היה יכול לעזור לאף אחד מהם. ביתו סיוון התגוררה בשכונה הצעירה עם בן זוגה נאור חסידים. שמעון ורעייתו ענת כל הזמן היו בדיאלוג איתה ולא יכלו לעשות כלום כדי לסייע להם.

אלקבץ, שהיה בעברו מפקד גלי צה"ל ומנהל רשות השידור, סיפר לעמי כברי ואביטל גונן: "המשמעות של המילה בית בימים האלה שלפני ט' באב הסיפור הזה מקבל משמעות גדולה. אין לנו בית כרגע, יש חורבן בית, אנחנו המשפחה הגרעינית מפוזרים בכל מקום בארץ וגם חברי הקיבוץ ושאר חברי היישובים לא בבתים שלהם כי הבתים חרבים, שרופים ואו כאלה שנחטפו ממנו והמושג הזה בית מקבל משמעות אחרת. אנחנו נלחמים על הבית שלנו, הקיום שלנו בארץ ישראל. אני עשרות אלפים הגיעו לבית של סיוון בשכונה הצעירה ואני אומר לכולם שאם המחבלים היו מסתפקים "רק" בלהרוג אותנו הם היו מגיעים לכל מקום בארץ שהם היו רוצים, אף אחד לא היה עוצר את טנדרים שלהם. שעות על גבי שעות לא הגיע הצבא לכאן אז מן הסתם הם היו מגיעים לכל נקודה שהם היו רוצים. אם מתייחסים לצפון אז כנראה שרק ההיעלבות של נסראללה וענייני אגו גם תושבי הצפון היו יכולים להתעורר עם אלפי מחבלים של כוח רדואן ולהגיע לכל מקום בצפון".

אתה נשמע כועס על צה"ל

"זה כבר לא סיפור של כעס, זה סיפור של אחריות של חשבון נפש ותיקון. ברור לכולם שנצטרך לעשות חשבון נפש גדול כגודל המחדל והטבח וגם של הגבורה של האזרחים שיצאו עם נשק שלוף בלי הנחיה מאף אחד. אני עד היום לא מבין באיזה בתים ואיזה חינוך קיבלו האנשים שיצאו מהבתים והלכו להגן על האחים והאחיות שלהם שהם לא מכירים ונהרגו תוך כדי האש. זאת מסירות נפש של ממש".

"היו גם חיילים, מיטב בנינו, לוחמים מהיחידות הכי מבחרות שמסרו את נפשם – אבל צבא כצבא נכנסו לקיבוץ רק בשבת ב-19:00, אז ברור שנצטרך לעשות חשבון נפש כדי שילדים שלנו יוכלו לחיות בבטחה במדינה שלנו".

ואתה מוכן להמתין עד סוף המלחמה כדי שחשבון הנפש והתחקירים יעשו?

"דעתי האישית היא שאת הדברים האלה אנחנו יכולים לעשות כשאחרון החטופים יחזרו. יש עדיין 115 חטופים, חמישה מתוך חברי קיבוץ כפר עזה, ארבעה מהם דור צעיר. הם נמצאים ק"מ בודדים מהגבול והבית במנהרות חמאס וצריך לעשות כדי להחזיר את הילדים האלה הביתה. אחרי זה שאחרון הלוחמים יחזור הביתה וכשזה יקרה יבוא גם התיקון וחשבון הנפש. למי שאצה הדרך צריך להבין שאנחנו נמצאים כרגע במלחמה".

"אנחנו לא בפוסט טראומה אנחנו בעיצומה של הטראומה והדברים צריכים לקבל פרספקטיבה של זמן ויש מספיק אחראים שיצטרכו לקחת אחריות על זה שמשמרות שלהם התבצע הטבח הנורא מאז הקמת המדינה".

"ענת התקשה להגיע לבית של סיוון, ניסינו למנוע ממנה את זה כדי שלא תיחשף לזוועות. כ-600 מחבלים הגיעו לקיבוץ שהיה בשליטה שלהם עד יום רביעי בשעות צוהריים. נרצחו בקיבוץ 64 ילדים וילדות, הורים סבים וזאת הייתה התוצאה הבלתי נתפסת של  מפלצות שעשו ככל העולה על רוחם במשך 4 ימים. היום כשאתה נכנס לקיבוץ אתה לא יוצא אותו אדם. אתה נכנס לאושוויץ, אתה נכנס לפולין, נכון לא תראו ערימת נעליים אבל תראו נעליים מגואלות בדם בבית של סיוון, ומשקפיים מרוסקים של הבת שלי שהייתה בת 23, סטודנטית למדעי המחשב וכל מה שהם רצו זה לחיות את החיים ולאהוב את החיים והם נטבחו באכזריות. שחטו את האנשים רק בגלל שהם יהודים".

"ענת הציבה שם תמונות של כל הזוועות לפני שאנשי זק"א ניקו את הבית, זאת דירה קטנה שספגה הרבה אש ורימונים ואין סנטימטר בבית שהוא לא ירוי. אנשי זק"א ניקו את הדם וכשענת ראתה שאנשים יוצאים מזועזעים מהבית בלי שראו את הדם היא אמרה אני רוצה להראות להם את מה שאני ראיתי והיא הציבה שם תמונות וסרטונים שהיא צילמה והכל מוצג שם".

אין חשש שהקיבוץ יהפוך לאנדרטה, יש מי שקוראם לקים ולהמשיך

"אין סטירה, נרטיב הזיכרון הוא חייב לכלול גם את סיפור הטבח, המחדל וגם את הגבורה, אין סטירה. זה צריך להתבצע בצורה מדויקת ושל סוף מעשה במחשבה תחילה. אני שומע שיש מי שמתחרטים על בתים שנהרסו ועל תחנת המשטרה בשדרות שנהרסה. אצלנו הוקם צוות חשיבה והיו מי שלחצו על זה ואמרתי על תיגעו בדור הצעיר, האזור מספיק רחוק מהקיבוץ ושיתנו לאנשים להגיע ולגעת".

אלקבץ כתב שיר לביתו סיוון שנקרא "לעולם לא עוד": "הכי מפחיד זה הגעגוע שנוחת עליך בלי להודיע גורם לך לבכות ברגע הלא מתאים בדיוק בקופה עם הדברים בשקית. הכי צורב זה רגש האשמה איך לא היית איתה ברגעי האימה בשעות שהיא הייתה תחת אש ודם היא רק רצתה שתגיד הכל יהיה בסדר. לעולם לא עוד אמרו לנו הורינו, לעולם לא עוד הבטיחו מנהיגינו, לעולם לא עוד אמרנו לילדינו, רק העולם כבר לא עוד עבורנו. הכי מפחיד זה הגעגוע זה הגעגוע איך לא היית איתה היא רק רצתה שתגיד הכל יהיה בסדר. לעולם לא עוד אמרו לנו הורינו, לעולם לא עוד הבטיחו מנהיגינו, לעולם לא עוד אמרנו לילדינו, רק העולם כבר לא עוד עבורנו נשארנו לבדנו. לעולם לא עוד הכי מפחיד זה הגעגוע זה הגעגוע".