טבעת החיים

התוכנית "טבעת החיים" היא עדות ממקור ראשון של שורדי השואה משה לוריה ורעייתו הד"ר נינה לוריה תושבי עפולה. חיים שניצלו בזכות טבעת של 1 וחצי קראט שנתנה סבתו של משה לצורר הנאצי מעל בור ההריגה בתמורה לכך שירצח אותה בלבד ויחוס על חייהם של ביתה ונכדה, משה. במקביל, בזכות תכשיטים יקרים ניצלו גם חייה של נינה ובני משפחתה כששוטרים הנאצים דפקו על דלת ביתם.

לקראת אירועי יום השואה הגיע ירין דורון לביתם של הזוג לוריה לשמוע את סיפור חייהם המרגש.

הסיפור של משה כיום בן 85, מתחיל בעיר וילנו, פולין: "הייתי בן שנה וחצי כשהנאצים נכנסו לעיר אז כל מה שאני יודע ואני מספר זה מדברי אימי, אנה, ז"ל שסיפרה לי שאני אדע מה עברנו. סבתי, רחל בלומברג, הייתה פרופסור לצרפתית והייתה לה טבעת של קראט וחצי על היד, כשעמדנו מעל הבור הקצין הנאצי הסתכל על היד של סבתא ודיבר איתה צרפתית וביקש ממנה את הטבעת. הוא היה יכול לקחת אותה בכוח אבל ביקש יפה ובזכות זה אני ואימא ניצלנו. הוא למעשה אפשר לאימא לקשור מעיל למעיל של סבתא ואותי החביאו מתחת למעיל ובזמן שעמדנו מעל הבור הוא ירה בסבתא וכשהיא נפלה הקשר במעיל משך אותנו איתה לבור וכך ניצלנו. סבתא אהבה את הטבעת, אמא סיפרה שכשהסתכלו על הטבעת ראו אך קרני השמש נותנים את כל צבעי הקשת, והיא הייתה מוכנה להקריב את חייה כדי שנשרוד. לילה שלם היינו מכוסים בגופות של יהודים שנרצחו ולמחרת אימא הוציאה אותנו והלכנו לכפר סמוך שבו התגורר מכר פולני של סבתא שדאג שנתחבא במחסן".

אימו של משה, נישאה מספר שנים אחר כך ולמשה נולד אח בשם ישראל, אביו הביולוגי נרצח בזמן שהמשפחה שהתה בגטו. הוא נורה למוות לאחר שהתקרב לגדר בכדי לחפש אוכל לבני המשפחה.

על הבקשה האחרונה של אימו לפני שנפטרה סיפר: "כשאימי נפטרה ב-2003 היא ביקשה ממני שאני אדבר אידיש בכל הזדמנות כדי שאנשים לא ישכחו את השפה שהיהודים דיברו בה פעם".

בשנת 1958 התגייס משה לצבא והלך לשרת בחיל קרבי לאחר שעבר את קורס החובשים שובץ לחיל השריון: "הייתי חייל בודד, הגדוד היה במחנה נתן אני הייתי במרפאה וחייתי שם, לא יצאתי הביתה כי לא היו לי קרובים".

במסגרת שירותו הצבאי הכיר משה לראשונה את נינה, שתהיה כמה שנים אחר כך אישתו: "היינו צריכים לעשות פעולה צבאית, ועכשיו מותר לומר שזאת הייתה פעולה מחוץ לגבולות המדינה. היינו צריכים לאכול ונכנסו למקום מסוים וגנבנו אוכל. לצערי אכלתי בשר מקולקל והתחלתי להרגיש רע, עלה לי החום, הייתי במצב רע מאוד ובכל בתי החולים לא היה מקום לקבל אותי. החיילים שהיו איתי מצאו חדר פנוי באחד הבסיסים שמו אותו על מיטה ואת הנשק מתחת לראש ואז פתאום נינה הגיעה לחדר ומצאה אותי וטיפלה בי. כמה שנם אחר כך התחלתי לעבוד בבית חולים העמק עפולה ונינה עבדה בחיפה והייתה צריכה להתקדם למוסד רפואי יותר גדול ואני זה שקיבלתי אותה לעבודה בעפולה. זה הצית מחדש את הקשר בנינו ועם השנים התחתנו ונולדו לנו שני ילדים בן ובת, אלי ואריאלה".

נינה, נולדה בשנת 1937 גם כן בפולין בעירייה קראקוב, "בקראקוב לפני המלחמה היו 250 אלף תושבים מזה יותר מ-60 אלף יהודים, היום בקראקוב יש אולי 150 יהודים וזה אומר הכל".

עם פרוץ המלחמה הייתה נינה בת שנתיים, אבא שלה נמלט לרוסיה והיא ואימה נשארנו בקראקוב, "עם כניסת הגרמנים זרקו אותנו מהדירה והלכנו לגור עם סבתא. 1941 הוקם גטו קראקוב והגרמנים הודיעו לנו שאו שניכנס לגטו או שנעזוב את קראקוב למרחק של כ-50 ק"מ ואנחנו החלטנו לעזוב. חיינו מחוץ לעיר כשנה שבה היו כמעט חיים רגילים, אבל המשפחה כבר התחילה להבין מה קורה. זמן קצר אחר כך הודיעו לכל היהודים שהם צריכים להיכנס לגטו ונאלצנו לחזור לקראקוב. הגטו היה מלא ואנחנו גרנו בחדר אחד חמישה אנשים ואני ישנתי על 2 כסאות. באותו זמן לא הייתה לנו תקווה, ניסינו לשרוד ולהתרגל למצב הנוכחי".

השינוי הדרמטי מגיע ב 1943 אז נחשפים היהודים לתוכנית לפיה יחוסל הגטו: "עד אז היו כבר 2 אקציות כשהיו תופסים מבוגרים, חולים וילדים ושולחים למחנות ההשמדה. שלושה ימים לפני חיסול הגטו אימא ארזה לי במטפחת כמה דברים ולקחה אותי לשער הגטו כדי שאחמוק משם ואמרה לי שאם שואלים שאני אגיד שאני הולכת לדודה שלי. בשער עמדו שוטר יהודי ושוטר פולני, השוטר היהודי שאל אותי לאן אני הולכת ואמרתי שאני הולכת לדודה שלי והוא סירב לתת לי לצאת וביקש שאני אחזור לגטו, למזלי השוטר הפולני התערב ואמר לו לתת לי ללכת כי אני לא דומה ליהודייה. בצד השני חיכתה לי חברה של המשפחה בשם ונדה שלקחה אותי אליה ובכך סיכנה את חייה".

בשיחה מתארת נינה את יום חיסול הגטו וניסיונות ההימלטות של היהודים שנאלצו לקפוץ לביוב כדי להסתתר: "לקחו את כל היהודים לכיכר ואימא שמה לב שאנשים קופצים לתוך חור ביוב ובורחים, היא קיבלה החלטה לנסות גם וכל המשפחה שהייתה איתה וקפצו יחד וברחו מהגטו לצד הפולני. הקבוצה הראשונה הצליחה לברוח אבל כשהגרמנים שמו לב הם זרקו רימונים לתוך הביוב. אימא ודודה שלי הגיעו למשפחה שהכירו קודם והן הסתתרו שם עד שאחרי חודשיים הפגישו אותי עם אימא שלי".

גם נינה ומשפחתה, בדומה לסיפור של משה ואימו, ניצלו בזכות תכשיטים: "באחד הימים הגיעו שוטרים גרמנים עם משתף פעולה פולני כשהם עם נשקים ורצו לקחת אותנו לתחנת המשטרה. דודה שלי שהייתה אמיצה התחלה לדבר איתם והציעה להם תכשיטים וכסף כדי שיתנו לנו ללכת וזה היה נס שהם הסכימו ונתנו לנו חצי שעה לברוח".

משפחה שברחה חזרה לפולין לחפש את שאר בני המשפחה אז התברר שרק דודה אחת שרדה, אב המשפחה שנסע לרוסיה מת כמה שנים קודם לכן. לישראל עלתה המשפחה בשנת 1965.

חזרת לפולין וגרמניה אחרי המלחמה?

"פעם ראשונה חזרתי לפולין אחרי 22 שנה ואחר כך חזרנו עוד כמה פעמים עם משה ועשינו טיול מאורגן. היינו גם בקראקוב והראיתי לו איפה נולדתי ומה עברנו. לפני שנתיים גם הבן שלי עשה טיול שורשים בפולין וצילם את הבית שגרנו בו בגטו את הביוב שאימא ברחה דרכו".

השנה, יום השואה מצוין בעיצומה של מלחמה קשה ומדממת, בעזה מוחזקים חטופים, כ-1500 בני אדם נרצחו מאז פתיחתה של המלחמה ב 7.10.2023. רבים משווים את האירועים של פרוץ המלחמה לשואה ומשה ביקש להתייחס להשוואה: "אחרי כל מה שעברתי במלחמת העולם אני אומר שגם מה שקרה ב-7.10 זאת שואה. לא עלה בדעתי שיקרה דבר כזה, לא האמנתי. אם הייתי יכול להציע את עצמי כדי להחזיר מישהו החטופים הייתי עושה את זה ברצון".