לזלו ומשה: הַבּוֹקֵר מהגולן והילד מהגטו

הסיפור מחבר את יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת חגיגות יום העצמאות לדמות מרתקת ויוצאת דופן. ענף הבשר לבקר הוא אחד מסמליה של ההתיישבות ברמת הגולן, הבוקרים, הסוסים, המסעדות, הפרות על מורדות ההרים, אין סמלים יותר מרתקים מזה. מעטים יודעים שכל סצנת הבוקרים בגולן היא דגל ניצחון של ילד יהודי בן 7 שנשלף מביתו ב-1944 ונדחק לתוך הגטו הצפוף בבודפשט.

הילד לזלו וז'וני הסתובב בגטו שהרעב צורב בגופו הצנום, הוא רואה אלפי יהודים שנשלחים משם לתאי הגזים באושוויץ. לימים לזלו הפך למשה וז'וני עוברת לתמיר והוא מסייד עם עוד חברים את קיבוץ מרום גולן, ראשון הישובים ברמה. הוא זה שהקים את ענף הבשר בגולן, טיפח דורות של בוקרים והפך את הענף לאימפריה. הוא הלך לעולמו בגיל 86 לפני מספר חודשים ונקבר ביישובו ליד בנו בכורו, שרון, לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג באסון צאלים. על הניצחונות של משה תמיר אנחנו משוחחים עם ביתו, הלית.

מתי הבנת שכל הישראליות הגברית שלו מתחילה בגטו בבודפשט

"הדבר שהיה לי חזק, ואם אני אסתכל על האישיות שלו, זה שאבא לא היה בא בטענות ולא ציפה מהעולם שייתן לו שום דבר, זה משהו שכנראה עוצב בשנים האלה".

החיבור של אותם שלושה ימים גדולים, שואה, זיכרון ועצמאות לאישיות של אבא – איך את מקבלת את זה?

"אם הוא היה כאן הוא היה מרים את הגבה בצורה מאוד צנועה ואומר "אהה בסדר". אני לא חושבת שהוא היה תופס את עצמו בצורה כזאת ומחבר בצורה כזאת. אבל כן, זה חיבור אפשרי שמתקיים לפי אורך החיים שלו".

"אבא לא דיבר באופן כללי על עצמו הרבה ובטח לא על השנים הראשונות שלו. גם בשנים מאוחרות יותר ששאלתי הוא אמר שהוא לא זוכר, מלבד סיפור אחד שהוא זכר. בתקופה שהוא היה בגטו עם אמא ואחים שלו הוא ראה סוס שנפל ומת ברחוב. אנשים ניגשו לסוס חתכו חתיכות והתחילו לאכול ממנו וזה מה שנצרב. רוב שנות המלחמה מי שהיה עם אבא והאחים שלו זאת סבתא שלי שאותה לא הכרנו. בהפצצות של בעלות הברית לקראת סיום המלחמה מתה אחותו הגדולה של אבא. הוא ידע להגיד שאימא שלו הייתה אימא טובה וידעה להחזיק את מה שכן אפשר בשנים האלה. אבל שוב את הסיפורים האלה אני מכירה מעבודות וסיפורים ומהפרטים המעטים אבא סיפר, הרבה דברים היו נעולים עמוק".

איך הוא נחלץ מאירופה?

"הוא עלה בעליית הנוער עם אח שלו, שהיה צעיר ממנו בשנתיים, אחת המדריכות שלו הייתה ראומה ויצמן ואפילו יש ספר "דובדבנים על האלבה" על קבוצת הילדים שהיו איתו. בתום השנתיים האלה הם הגיעו למעוז חיים. מבחינתו הוא היה חלוץ לפני ששאר המשפחה תעלה לארץ מה שלא קרה בסוף".

ספרי על הקליטה שלהם במעוז חיים

"כל אחד קיבל משפחה מאמצת אחרת והם נפרדו לשתי כיתות שונות. אחד הסיפורים שהוא סיפר שאת ימי ההולדת של ילדי המשפחה הזאת חגגו תמיד ואת היומולדת שלו הם לא חגגו. הייתה לו קבוצת חברים שהמשיכה להיפגש והכרנו אותם לאורך כל השנים, הם היו בני הכיתה שלו. הוא אהב לקרוא ספרים, הוא נשאר הקול השקט".

ובשנים האלה הוא מתאהב בתחום הבקר?

"זה לא היה חלום חייו, החלום שלו היה להיות מורה. כל השנים אחת הגאוות הגדולות שלו זה שהוא חי בקיבוץ. הוא תמיד ידע לספר על המורים ונתן כל מיני שמות של מי שלימד אותו והם היו מבחינתו הטובים ביותר ובגלל זה הוא רוצה להיות מורה בעצמו".

מה את יכולה לספר על האיחוד עם בני המשפחה?

"הם הגיעו אחרי 10 שנים, והקשר נוצר בזכות אחת המטפלות בקיבוץ שהייתה מהונגריה והיא יצרה את הקשר ביניהם".

על הפציעה הקשה סיפרה הלית: "הפציעה שלו התרחשה בסחנה, זמן קצר אחרי שהוריו הגיעו לארץ, במילותיו הוא עשה "שוויצים" וקפץ למים אבל נחת על אזור הצוואר. כשחברים ראו שהוא לא יוצא מהמים הם קפצו להציל אותו והוא הפך למעשה נכה מהצוואר ומטה. הוא נלחם נגד ההבחנה שהוא יישאר משותק ודמיין שהוא מניע את האברים ובאמת אחרי כמה חודשים הוא התחיל להניע אצבע ומשם ואילך הניע את כל הגוף. אחרי שנה וחצי של שיקום הוא חזר ללכת, אומנם עם צליעה אבל חזר הוא הלך וחזר גם לבקר. הרופאים אמרו שזה נס".

על ההתיישבות בגולן סיפרה: "העובדה שביקשו ממנו להגיע ולעזור ולהקים הייתה עבורו מקור גאווה למרות שבקר לא היה התחום שלו אבל העובדה שהוא יכול להקים משהו מחדש הייתה בעיניו מלאת ציונות, אידיאולוגיה והגשמה גדולה מאוד".

ד"ר דורון טיומקין, חברו של משה תמיר: "כשהגענו לקיבוץ היה את ענף הבקר והוא היה מרכז הבקר. היינו מסתובבים ליד הגבול הסורי והפרות שהיו מגיעות קרוב אלינו אספנו אותם לתוך מכלאה. היו מקרים שהרועים הסורים היו מגיעים לגבול וגונבים את הפרות חזרה. היום כווטרינר מעולם לא הייתי עושה את זה יותר כי זה הכניס הרבה מחלות.  משה היחיד שידע להדריך אותנו, הוא הגיע ממעוז חיים למרום גולן והגענו אליו לקבל הדרכה. אם זה לבנות גדרות, לרכב על הסוסים ואיך לטפל בהם, הוא היה אוטוריטה מבחינתנו".

איך הוא התמודד עם המגבלה שהייתה לו?

"בקלות, זה פשוט לא יאומן ובגלל זה הערצתי אותו, מעולם לא קיטר והכל הוא עשה נהדר. הוא היה ידען, תמיד היה מוכן ללמוד ולשאול. הוא אהב שאני בא עם רעיונות חדשים. הוא היה מורה בכל רמ"ח אבריו, הוא לימד אותנו הכל מכל, איך להסתכל על פרה, איך לדעת שהיא חולה ולעזור לה להמליט, הכל היה תורה שלו".

"משה בחר בי להיות ווטרינר ושאלתי אותו איך זה יכול לקרות הרי הקיבוץ לא יאשר לימודים בחו"ל לי ולאשתי כי אז לא היו לימודים בארץ, הוא אמר לי לבחור את המדינה ואת השאר הוא יטפל. לשמחתי רוב האנשים בקיבוץ היו קרובי משפחה והם אישרו ברוב קולות לטוס ללמוד בהולנד".

הלית, עד כמה פגע באבא הריסוק של הקיבוץ הקלאסי?

"זה פגע בו מאוד, מבחינתו שהעבודה ביישוב תהיה רק של האנשים שגרים ביישוב זאת הייתה אמירה מבחינתו, עבודה עברית. זה בא בתקופה שגם הוא היה בשינוי, הוא יצא ללמוד הוראה. התחושה הייתה של בגידה גדולה זאת החוויה שלי, זאת הייתה טלטלה של כל המשפחה ממקום שהוא בית שהפך להיות מקום שבן אדם צריך להילחם או להוכיח למישהו מה שהוא עשה".

ד"ר טיומקין, איפה במשה זיהית את הילד הקטן מבודפשט?

"אולי קצת בפרחחות שלו. כל מה שהוא עשה זה היה הניצחון שלו, הוא כמעט לא דיבר על מה שעבר בשואה. תמיד הם אמרו הגענו לישראל פתחנו דף חדש".

הלית, בוא נדבר על אחיך הקטן שרון

"הוא שירת שנתיים בצבא והיה אסון צאלים ב' ו-5 חיילים נהרגו ביניהם שרון. הכאב הפרטי המובן מאליו היו כאב גדול. ההורים שלי בשום רגע לא חיפשו אשמים ולא התעסקו בכלל בנושא, אולי היום הם היו מתנהלים אחרת אבל אז הם קיבלו שזאת טעות אנוש. לא חיפשו אשמים וסרבו להשתתף עם המשפחות שתבעו שאשמים ילכו הביתה ולא שפטו. אחד מהאחראים באסון נוצר קשר בינו לביננו וזה יצא אפשרות לריפוי משמעותי".

ספרי על שנותיו האחרונות

"הוא נשאר לגור במרום גולן למרות שלא נשאר חבר קיבוץ. למרות הקשיחות שלו כבוקר כאבא הוא היה אבא מאוד רך. הקשר היה טוב מגיל צעיר ויכולתי לספר לו הכל הוא לא היה שיפוטי ומאוד מכיל ואוהב. זה מה שליווה את כל שנות ההתבגרות וההזדקנות שלו. בשנים האחרונות הוא היה מרותק למיטה ולספר על כל תהליך הפרידה שלו מהחיים זה היה תהליך מאוד מרגש שהייתי נוכחת בו".

"אבא שלי לא רק שמר על צלם אנוש אלא הצליח להיות הרוח האנושית במלואה גם בגלל וגם למרות מה שעבר, והצליח להבין את כוח הרצון והאנושיות במקום גבוה בחיים שלו וזה הישג בעיניי. היכולת שלו להישאר עם לב פתוח ואוהב אדם ומאמין באדם הוא משהו שראוי לזכור ומסמל בשבילי את הגדולה שלו".