עדות

לפני תחילת המלחמה, כששלמה גלפרין היה ילד קטן, אמו חלמה חלום נבואי. החלום הוביל אותה אל הרב, שם היא קיבלה הוראה מיוחדת: בכל ערב שבת, עליה להדליק שני נרות בבית הכנסת יחד עם שלמה, עד שיגיע לגיל בר המצווה.

כאשר הפרידו אותו מאמו בסלקציה שנעשתה בגטו, היא לא ויתרה על המצווה. הרב הציע לה לתת בכל יום שישי צדקה למי שצריך במיוחד, עד למועד בר המצווה של שלמה.

בלב המלחמה, בין הזוועות והייאוש, הוא לא שכח את מצוות אמו. בכל יום שישי, על אף המחסור והרעב, הוא חלק את פרוסת הלחם הדלה שלו עם מי שהיה נראה לו רעב או חלש במיוחד. כך הוא נהג לעשות עד החמישה-עשר בדצמבר 1944 אז שלמה היה נער בן 13, לבדו באושוויץ. את בר המצווה שלו הוא סימל בכך שאכל לראשונה פרוסת לחם שלמה וכך חגג את יום הולדתו.

סיפורו של שלמה הוא סיפור של אמונה ותקווה, סיפור שמראה את גדולת הנפש שלו ואת החשיבות הרבה שבנתינה.