עוד תגיע אהבה

"עוד תגיע אהבה" לזכרו של סרן יהל גזית מפקד פלוגה בגדוד 53, עוצבת 'ברק' (188), שנפל בקרב שג'אעייה עזה ב-04.12.23.

את השעה הקרובה שאותה נקדיש לסרן יהל גזית מהיישוב רקפת שבמשגב, אפשר לפתוח מכמה נקודות. אפשר לפתוח בלדבר על בוקר בשבת השחורה כשיהל בביתו בתל אביב מתקשר לאימו ומבקש שתקפיץ לו ציוד כדי שיוכל לדהור לדרום לשדה הקרב עוד לפני שהצבא בכלל הבין מה קורה, אפשר לפתוח בחודשי הלחימה העוקבה מדם ואפשר לפתוח ברגע שהמבשרים הגיעו לבית המשפחה והודיעו את בשורת האיוב.

אבל אפשר גם לפתוח את התוכנית לזכרו של יהל בלתאר את המבט שקופץ מהתמונה שפורסמה לאחר שנפל, העיניים הזוהרות והחיוך הספק מבויש ספק שובב שאי אפשר להישאר אליו אדיש, או דווקא ברגע שבו עלה על הבמה ונתן את הספיץ' "באופן ספוקן" – ולא דיברנו על השיר "נפילתי" של "רעש לבן" ועל המשמעות שקיבל ועל לא מעט רגעים ב-24 השנים שבהם זכו אהוביו ואוהביו לחוות אותו.

אבל כנראה שיהל הוא מסוג האנשים המוצלחים שאי אפשר לשים את הזרקור על פן אחד בחייהם, מאלה שהצליחו לצייר כל כך הרבה נקודות על ציר החיים וחיבורן מרכיב את מי שהיה. יהל האומן, יהל של החברים, יהל הלוחם, הגבר, הנער המתבגר והילד, הילד של אימא מיה.

ואותה אימא מיה שנתנה למדינה את היקר לה מכל שהצליחה לאסוף קצת מהשברים ופועלת עדיין יום יום בוקר בוקר לחבר אותם חלק לחלק – החליטה שמהמקום הכי אפל היא תדליק את האור ותסייע לחיילי עוצבת ברק שרוצים לדבר, לספר ולטפל, לטפל בנפש שהמלחמה הארורה הזאת פירקה.

לצערי לא זכיתי להכיר את יהל באופן אישי, אבל אין לי צל צילו של ספק שהוא היה גאה בה מאוד שכמוהו שיצא לחזית לעזור לחברים שלו להילחם – היא עכשיו כאן כדי לעזור לאותם חברים לנסות לרפא להם את הפצעים, הפצעים שלא רואים.

מיה, מאיזה נקודה את היית רוצה לפתוח?

"אולי נתחיל כרונולוגית בילד המתולתל עם העיניים הירוקות והחיוך הענק, ילד שובב שמאוד שיודע מה הוא רוצה ואי אפשר היה להגיד לו מה לעשות ולנהל איתו משא ומתן. הוא גם ידע לקחת אחריות ולשלם את מחיר על הדברים שהוא עשה וזה הלך איתו לכל אורך הדרך. הייתה לו אמונה שלמה בעצמו, הייתה לו יכולת להקשיב לאחר ולתת טיעונים שבסוף היית נשאר בלי מילים. הייתה לו אינטליגנציה, חוש הומור ותאוות חיים".

מאיפה הגיע הצד האומנותי, זה היה שם מגיל קטן?

"מוטורית הוא היה קצת מסורבל בגיל צעיר, הוא התחיל ללכת בגיל שנתיים, דיבר מגיל צעיר והיה ילד מאוד עשיר. את השיר הראשון הוא הכתיב לי בגיל 6, שיר אהבה של אדם מבוגר. כל דבר שהוא נגע ויצר ראו את הכישרון, הייתה לו זווית ראייה מיוחדת, אני הייתי מפסלת והוא היה עושה איתי פסלים. הכתיבה הלכה והתפתחה עם השנים, הוא כתב למגירה ובטלפון ולפני שבוע נחשפנו בטלפון הנייד הישן שלו ליותר מ-100 שרים שהוא כתב. ברור לי שאני אוציא ספר מהשירים שלו והלהקה עוד תלחין שירים שלו ואולי גם אומנים. אלה שירים מורכבים ועמוקים ואני מקווה שיהיו אומנים שיבצעו את השירים האלה".

קחי אותנו לבוקר של ה-7.10 שהוא מתקשר ואומר לך אימא תארזי לי תיק מילואים ובואי מהר?

"באותו בוקר אני חיכיתי שהוא יתעורר ושראיתי שהוא מחובר בנייד התקשרתי אליו. הוא אמר לי להביא לו את הציוד כי הוא היה בדירה במרכז וזה לא פשוט שאתה מביא ציוד שאתה מבין מה המשמעות שלו. באותה תקופה יהל כבר ירד מלחימה והיה המפקד במסלול ארז, עשה פסיכומטרי וסיים לימודים בירושלים ואפילו נבחר כסמל של "מפקד אידיאלי". נפגשנו בנתניה כשאני יודעת שאני נותנת לו ציוד ושהוא הולך להילחם, וזה מפחיד מאוד זה קצת כמו עקדת יצחק".

עוד לזכרו:

• "כשיהל נפצע ביקשנו שלא יחזור, אבל הוא היה נחוש לחזור לחיילים שלו. זה היה יהלי – ללכת למקום הכי מסוכן ומבצעי בצורה הכי צנועה"

ניסית לשכנע שלא?

"ניסיתי להגיד שאולי לא ושיחכה קצת, וביקשתי ממנו שלא יהיה גיבור כי אני רוצה אותו חזרה וביקשתי שישמור על עצמו. הוא מבטיח שהוא ישמור ושהטנק בטוח. יהלי נסע לצאלים ושם פגש את המח"ט שנתן לו את הטנק לפקד עליו. הם היו בכרם שלום, הרגו מחבלים, הצילו יישובים ומנעו ממחבלים להיכנס לישראל כדי שאפשר יהיה לטפל בעורף. הוא ראה מראות קשים וראיתי את זה בעיניים שמעיניים מלאות אור ושמחה לכאלה ראו שעבר עליו משה ובאמת שהגיעו חברים שלו אלינו הם סיפרו מה הם ראו ותיארו מראות מאוד קשים".

"בשלושת הימים הראשונים לא היה בנינו קשר הוא היה כל הזמן בפעילות וזה היה מטורף. כשהוא יצא נסעתי לפגוש אותו ממש לערב קצר, ראיתי שהוא עבר דברים קשים. ביקשתי שישמור על עצמו, ביקשתי להצטלם איתו והוא אמר שזה לא מביא מזל טוב אז לא הצטלמנו. בכניסה השנייה שלו לעזה התרחש האירוע שבו המג"ד שלו סלמן חבקה נהרג. בדיעבד שאלתי אותו אם הוא היה שם באזור כי דאגתי לנפש שלו ורציתי לדעת מה הוא ראה והוא סיפר שהוא היה ולא מדברים על זה כל עוד נלחמים".

"בדיעבד הבנתי שהם היו 3 טנקים במארב – סלמן, נהרג המ"פ נפצע ויהלי היה עם ראש בחוץ ושתה מים ובדקה האחרונה נכנס לטנק והבקבוק שהיה לו התפוצץ, הוא בנס יצא מהאירוע הזה. אחר כך היה אירוע שהוא נפצע, הוא נקע את הרגל והיה 5 ימים בבית, שאלתי אותו איך הוא חוזר ואיך הוא יתפקד על הטנק, הוא אמר שהוא יחכה כמה ימים בחוץ ואז ייכנס לעזה אבל כמובן שכבר באותו יום הוא נכנס".

"במהלך ההפוגה יהלי ועידו יצאו מעזה ונפגשנו כל המשפחה, יהלי קיבל להיות סמ"פ והוא כתב שהוא מרוצה ושהם עובדים טוב ושאין מה לדאוג – זה היה ביום שבת וביום שני הוא נהרג. לא דיברנו ביומיים האלה אבל כן התכתבנו, הוא לא דיבר על הסכנות וגם המסר לחיילים שלו היה אנחנו נצא מכאן חיים אין לכם מה לדאוג – והוא שמר עליהם אבל פחות על עצמו".

על היום שבו התבשרה על נפילתו של יהל סיפרה: "הייתי אצל בן הזוג שלי בכפר ורדים וכשמודיעים הגיעו הם לא מצאו אותי, חיפשו אותי משעות הצהריים ועד 12 וחצי בלילה. בסופו של דבר התקשרו אליי ואמרו לי שמחפשים אותי מהצבא והבנתי במה מדובר. שאלתי אם זה יהלי או עידו והם לא יכלו להגיד לי בטלפון. מתברר שעידו קיבל את הבשורה לפניי והוא ניסה להתקשר וכשלא הצליח הוא השאיר לי הודעה שהוא אוהב אותי, זה מאוד הדאיג אותי כי הוא לא כתב שהכל בסדר. שלחתי לו אם הכל בסדר והוא לא ענה בהתחלה וזאת הייתה חצי שעה נוראית שהייתי בטוחה שקרה לו משהו. כשהוא ענה שהוא בסדר נרגעתי כי לא הבנתי שקרה משהו ליהלי. בכלל הייתי קצת אישה בורחת מבשורה, לא הרגשתי משהו שונה באותו יום, אלו היו ימים של מתח אבל לא הרגשתי משהו מיוחד".

"כשהמודיעים מגיעים אני כבר יודעת מה הם הולכים להגיד והם נכנסים ומתחילים להקריא לפי הפרוטוקול ואצלי מתחיל רעד בלתי נשלט בעוצמות חזקות ובכי, ותוך כדי צריך לתפקד כי יש שאלות ששואלים אותך ואתה צריך לענות".

ספרי על התקופה שיהלי מתגייס כולו לטיפול באביו.

"אסף היה מאוד חולה והטיפול בו בהתחלה היה על יהלי, בהמשך זה התחלק עם עידו. היו ביהלי המון חלקים של שטותניק מצד אחד ומסור וערכי בצורה לא רגילה, והוא היה אחראי ורציני ומאוד מסור לאבא שלו. בשבוע האחרון אסף סבל מאוד והם סעדו אותו ברגישות גדולה ואחרי שהוא יצא מניתוח הוא יצא מורדם ומונשם והם היו צריכים להחליט אם לא להמשיך את חייו כי הסבל גדול מידי. זאת החלטה בלתי אפשרית לשני ילדים כל כך צעירים אבל היה בשניהם המון כוח והם המשיכו הלאה עם כל הקושי".

איך עידו היום?

"בכאב מאוד גדול, וגעגוע מאוד גדול. הוא לא חזר לצבא. הוא הלך ללמוד וכרגע גר בתל אביב ומנהל את הלהקה של יהלי, החלטה שהוא קיבל כבר בשבעה וזה ממש הרים אותו".

מילות שיר, נפילתי שכתב יהל:

זוֹ נְפִילָתִי הַסּוֹפִית
וְהַיּוֹם מַתְחִיל חֻרְבָּן
כָּל דָּבָר קוֹרֶה מִכָּאן וָאֵילָךְ
זוֹ הִיא עֵת מַבּוּל
יָצְאָה סִירָה אֶל חוֹף
זֶהוּ זְמַן מַבּוּל
וְהוּא הַכֹּל יִשְׁטֹף

כֻּלָּם זוּגוֹת זוּגוֹת
וְשׁוּב אֲנִי לְבַד
לוּ רַק הָיִינוּ אָז יוֹדְעִים
מָה הָיָה לָנוּ בַּיָּד
כָּעֵת עוֹלֶה מִפְלַס הַיָּם
נוֹתַר רַק לְחַכּוֹת
תְּהִי לְזִכָּרוֹן יָשָׁן
אֲשֶׁר נוֹתַר בַּמְּצוּלוֹת

צִפּוֹר אוּלַי תָּבִיא
עָלָה שֶׁל זַיִת אוֹ סִימָן
בָּרָקִיעַ הָאָפֹר
תַּפְצִיעַ קֶשֶׁת בֶּעָנָן

עוֹד תַּגִּיעַ אֲדָמָה
וּבַיִת וּמִשְׁכָּן
וְתַגִּיעַ אַהֲבָה
גַּם אִם יִקַּח קְצָת זְמַן

בואי נדבר על השיר, מתי את נחשפת אליו?

"לפני שנה בערך אחרי שהם הקליטו, בהתחלה הוא לא היה משמיע את ההקלטות כי זה לא היה גמור. בהתחלה מבחינתי זה היה שיר על אהבה נכזבת, לא עלה בדעתי מה שנראה היום כל כך ברור, לא חשבתי על נפילה במובן של מוות. זה דיי שוק לשמוע את השיר אחרי שהוא נפל כי השיא מקבל משמעות נוספת".

"אני שומעת ורואה את הקליפ עם הסרטונים והתמונות ואני רואה ושומעת לא מעט חומרים שלו. מאוד יקר הקול שלו, אני כמעט אובססיבית לראות ולשמוע, עידו בניגוד אליי מתקשה לראות תמונות. זה מכאיב אבל יש משפט באחד השירים שכתבנו על הקבר: "החיוך שעולה עננת זיכרון" יש משהו בזיכרונות האלה שגם מעלה חיוך. בשבעה ממש אספתי סיפורים והייתי עסוקה בלשמוע מאיפה כל אחד הכיר אותו".

גילית משהו שהפתיע אותך?

"לא, אבל העוצמות של הדאגה לחיילים, הרגישות שלו ידעתי עליהן ולא ידעתי. ידעתי גם על השירים שהוא כותב אבל לא ידעתי כמה ואני מאוד גאה בו. היום החברים כשהם יכולים הם באים לבקר ומי שמטייל שולח תמונות מהטיול הגדול שזה גם משמח וגם נורא כואב בו זמנית שיהלי לא איתם בתמונה".

את מדברת איתו?

"עידו מדבר איתו הרבה, אני לא מצליחה, אני הרבה חושבת ומתגעגעת אבל לא מצליחה כנראה שאני לא לגמרי מבינה. לא חלמתי עליו עדיין ואני לא מצליחה לדבר איתו. להשלים עם מוות של בן זה לא אפשרי, וזה לוקח הרבה זמן ויכול להיות שכשאני אהיה שם יהלי יבוא בחלומות וזה ישתנה".

כמו שיהל ב 7.10 רץ לחזית לעזור לחברים שלו גם את ניצבת עכשיו בחזית לסייע לחברים שלו, אנחנו מדברים על מיזם אור כי יהל, מיזם טיפולי נפשי לחיילי עוצבת ברק 188, שמאפשר לכל חייל או חיילת עד שנה אחרי השחרור לקבל טיפול נפשי מתמשך ללא תשלום למשך שנה.

איך זה נולד?

"כל החיילים עוברים דרכי ואני מפנה אותם למטפלים בכל הארץ שהתנדבו לפרויקט, יש כ-300 מטפלים שהצטרפו וזה מרגש מאוד ואני קוראת לעוד להצטרף כדי לסייע ולטפל בחיילים. זה עלה בשבוע הראשון שחזרתי לקליניקה וראיתי כמה טוב הלהקה עשתה לעידו והחייתה אותו ורציתי "להקה" גם בשבילי. הייתה הבנה גדולה שכמו שראיתי על יהלי גם שאר החיילים התמודדו עם חוויות קשות ושהם זקוקים לעזרה. הצבא נותן עזרה ויש לו הרבה כלים אבל כמה שנותנים זה לא מספיק. ברור שיהיו למלחמה הרבה השפעות אבל ככל שהעזרה ניתנת בשלב מוקדם זה יכול לעזור. והפרויקט הזה עוד יתרחב לעוד כיוונים כמו לסייע לאימהות ואני מאמינה שזה יעזור לחיילים".

קחי אותי ליום הזיכרון איך עוברים אותו?

"יש פחד. יש טקס ברקפת שיוקדש ליהלי הנופל הראשון מהיישוב, למחרת יש טקס בבית הספר ובתי הקרבות ואני מניחה שיגיעו אליי הביתה".

בגלל שאנחנו באירוע כל כך גדול קשה לחשוב שהפרט לא קיבל את מלא תשומת הלב?

"יש משהו כזה. כרגע כולם עסוקים בחטופים ובצדק, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם יהלי היה חטוף. כמה שזה קשה שיהלי נפל אבל לחשוב שהוא בשבי זאת מחשבה בלתי נסבלת. בכלל יש משהו מנחם בזה שהוא נפל בלי לסבול. המציאות היא איומה ואני עושה בחלקה שלי את מה שאני יכולה לעשות אבל אני מבינה שאי אפשר לזכור את כולם לצערי".

המדינה שם, הצבא שם איתך?

"הצבא שם, יש לי קצינת נפגעים מדהימה והמפקדים והמח"ט וכל החברים, אכפת להם. הצעירים של היום הם קרן האור בתוך כל הרע הזה אז יש הרבה אופטימיות והם אנשים רגישים ואכפתיים וערכיים. היו חברים שלפני שהם הלכו למשפחה אחרי שיצאו מהצבא הם באו אליי ורק אחר כך הלכו למשפחה שלהם. לצערי מנהיגי המדינה לא אכפת להם וזה החלק העצוב, לראות שיש כל כך הרבה שנותנים ויש את אלה למעלה שלא אכפת להם וזה לא מעסיק אותם, זה עצוב נורא".

לפני שניפרד אני רוצה לחזור לבית האחרון בשיר נפילתי

צִפּוֹר אוּלַי תָּבִיא
עָלָה שֶׁל זַיִת אוֹ סִימָן
בָּרָקִיעַ הָאָפֹר
תַּפְצִיעַ קֶשֶׁת בֶּעָנָן

עוֹד תַּגִּיעַ אֲדָמָה
וּבַיִת וּמִשְׁכָּן
וְתַגִּיעַ אַהֲבָה.