עכשיו בדרך שלה

ד"ר בינה ניר, ביתם של יעקב ואסתר ברוזברג, דור שני לשואה, מרצה במכללת עמק יזרעאל.

"הורי נולדו בעירייה בשם הרוביישוב בפולין. בזמן שפרצה המלחמה אבי היה בסמינר מגיל צעיר היה לו חלום לעלות לארץ ולגור בקיבוץ. במהלך הסמינר התחילה פעילות אווירית והוא ברח וכשהגיע הביתה הוריו אמרו לו שהוא לא יכול להישאר כי הם ידעו שייקחו את הצעירים. לימים זה הדבר שהכי ייסר אותו כי זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את משפחתו שנספתה, הוא היה היחיד שניצל. כדי להימלט הוא חצה את הנהר לשטח שהגרמנים עדיין לא הגיעו אליו כשתוך כדי מרססים אותו כל הזמן מטוסים מהאוויר".

"היו הרבה סודות בבית שלא מדברים עליהם אבל זה לא נבע מבושה אלא מרצון לשמור על הילדים. אני שנים רציתי לדעת מי זאת בינה שעל שמה אני נקראת ומי הייתה המשפחה שלי ורק סוף חייו כשאבי היה גוסס לחצתי עליו לספר את הסיפור ואז הבנתי שזאת הייתה הכחשה ששמרה עליו".

איך המצב הזה משפיע עליך?

"מאוד. בין אם זה בלהיות ילדה טובה ותלמידה מצטיינת כי הוריי ברחו בשיא שנותיהם ולא יכלו ללמוד, בלהיות בינה שלא נמצאת ואני הייתי צריכה למלא את מקומה. על בינה סיפרו לי שהיא הייתה גאון במתמטיקה ואותי מגיל קטן הושיבו על השולחן ושאלו אותי שאלות בחשבון. לא היה ספק שאני הולכת לתואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה והצטיינתי בלימודים כי זה היה מאוד חשוב".

"לימים חליתי בסרטן ועשיתי עבודה עם עצמי וטיפלתי שנים ארוכות בטראומה שלי כדור שני, כי יש העברה של פוסט טראומה ומסתבר שיש הרבה סימפטומים. אחרי שהחלמתי אמרתי אוקי – "עכשיו בדרך שלי". תהי בינה זיכרונך לברכה עכשיו אני לא רוצה לשאת יותר את עגלת המתים המשפחתית הזאת כי עד אז לא הייתה לי אפשרות בכירה והייתי צריכה להיות זאת שלא חיה. תוסיף לזה שאני בת שלישית להורי והיה להם רק 3 בנות אז תמיד הרגשתי שאני צריכה להיות הבן שלא נולד לאבא ושהוא תמיד דיבר עליו במושגים של מי יישא את שם המשפחה בהמשך. הייתה לזה השפעה והלכתי לקרבי בצבא כשזה לא היה מקובל ותמיד הייתי עם שיער קצר ובעטתי בדברים מגדריים נשיים, בעצם כל הביוגרפיה שלי זה להיות הבן שלא היה לאבא ותמיד לרצות את המשפחה".

מתי את מבינה את הסיפור המשפחתי?

"רק שחוויתי מחלה קשה החלטתי לצאת למסע בעקבות סיפור החיים שלי ולראות מה הלאה. התחלתי לתעד, הייתי באמוק של תיעוד, נסעתי לפולין, כתבתי והייתי כל כולי שואה. ערב הנסיעה לפולין ביקשתי מאבא שלי שיצייר את האזור כי אני רוצה למצוא את הבית והוא מאוד כעס עליי. הוא אמר לי "את נוסעת לשואה ביזניס?" ככה הוא כינה את המסעות לפולין, ואמרתי לו שזה לא יעזור לו ושאני נוסעת. הוא לקח מפית, ששמורה עדיין אצלי וצייר נהר, גשר וכנסייה ואמר לי לספור כמה מבנים ושם הבית ובאמת הגעתי לשם. הצצתי מהחלון וראיתי בית של חדר אחד כשעל המשקוף היה סימן של מזוזה שהתקין סבא שלי דב, שלא הכרתי. באותו רגע פשוט התפרקתי, ישבתי על המדרגות וכתבתי מכתב של כמה עמודים וכשהמשכתי לבית אימי וניסיתי להיכנס אליו כי שם גרו אנשים, אבל הנהגת אמרה לי שחייבים לעזוב כי בעל הבית צעק בפולנית "היהודים באים לקחת את הבית, תעופו מכאן". ראיתי אנטישמיות בעיניים, זאת הייתה חוויה טראומתית".

אתה שותפה לחשש שעם השנים רק מי שהייתה לו חוויה אישית יזכור את השואה?

"אני לא חושבת שאפשר לשמר זיכרון בכוח ואי אפשר לעשות ממנו משהו פלסטי. נסעתי ל-2 מסעות לפולין והיו בהם אנשי עדות וזה משהו אחד וכשאתה נוסע לפולין ורואה את המסילות, וערימות של שיער והכל מהכל זה זיכרון פלסטי ומנוכר".

"בישראל עשו עוול לזיכרון השואה. מדברים פה הרבה על השסע העדתי אבל היה גם שסע אשכנזי אשכנזי. אבי חלם להגיע לקיבוץ וכשהוא הגיע לקיבוץ יגור והוא נתפס כיהודי גלותי דובר אידיש והצברים ירדו עליו וקראו לו "סבון" היה בוז מאוד גדול. אבא סיפר שהוא הרגיש ניכור וזרות והחלום של מי ששרד את השואה התרסק לו דווקא על ידי היהודים. בן גוריון מתוך רצון לייצר "צבר אחר" השמיד נרטיב אחר. החליטו שאת יום השואה מתוך כל 365 הימים בשנה יציינו לא כמו כל העולם ביום השחרור אלא ביום מרד גטו ורשה כדי להעלות על נס את הגבורה והתחושה שאם סבתא שלי סתם נחנקה בתאי הגזים היא לא הייתה גיבורה. אני יכולה להבין את הרעיון אבל בדרך לייצר צבר מתנגד ולוחמני בזו למיליונים".

הרגשת שזה משתנה עם השנים?

"לא. אבל אני כן אומר שבתואר השני שלי בתקשורת עשיתי את אחת העבודות שלי על עיתון אידיש "לאסט דה-נייעס", ראיינתי את העורך הראשון והוא סיפר לי בדמעות שהוא הגיע ישראל ורצה להוציא את העיתון ולספר את הסיפור לקוראי אידיש כל הזמן בזו לו ובן גוריון רצה לסגור לו את העיתון. הוא התחיל להנפיק במחתרת את העיתון וגדולי הסופרים כתבו בעיתון הזה בשמות בדויים כי הם פחדו מבן גוריון. אני כואבת את זה שתרבות הגולה דיי הוכחדה. יום אחד אבא הגיע הביתה ואמר זהו מפסיקים לדבר אידיש מעכשיו רק עברית, אז לא רק עברת טראומה אתה גם חונק תרבות שגדלת עליה".

על הימים האלה של המלחמה שיתפה ד"ר ניר: "העם שלנו לא לומד מההיסטוריה והחוויה שלי מה-07.10 היא שונה לגמרי. אני ב-06.10 הייתי "כוח קפלן", כעסתי והתנגדתי אבל מאז ה-07.10 אני נוסעת ומחפשת קבוצות של לעשות יחד. אם בעזה יושבים בטנק שמאלנים, ימניים, חרדים וחילוניים אז למה אנחנו לא יכולים?".

"שלושה ימים אחרי ה-07.10 חשבתי מה אני יכולה לעשות ומצאתי את עצמי מלמד ילדים מנחל עוז מתמטיקה ושם לראשונה חוויתי את השואה והבנתי מה הם עברו. ישבתי עם ילד שאבא שלו עלה לגג והצליח להרוג מחבלים ובסוף שצה"ל הגיע ובטעות הרג אותו. הפוליטיקה היום היא משסעת ומקטבת כמו שג'ורג' אורוול אמר "השנאה היא פוליטיקה", אבל אנחנו צריכים לסרב להיכנס לשנאה הזאת".

מה את חושבת היום על הגרמנים והפולנים?

"אני אפריד ביניהם ואני מצטטת את אבי – "הגרמנים לא היו כל כך אנטישמיים, הפולנים היו מאוד אנטישמיים. בגרמניה השנאה הייתה מתועלת, היה צריך לעבוד ולעורר אותה לעומת פולין ששם הייתה שנאה. הגרמנים בחרו בנרטיב של "אחריותנו אך לא אשמתנו" והם למדו ולקחו אחריות".

"אני תן דוגמא משיר של ויסלבה שימבורסקה שאומרת שבסוף הכל זה בחירה, אפשר בחמש אצבעות לכתוב את מַיְן קַמְפְּף ובאותם חמש אצבעות את פה הדב. אבל היא דווקא מדברת בשיר אחר "תצלומו הראשון של היטלר" על זה שאף אחד לא נולד מפלצת ולכן לעשות דמוניזציה להיטלר והגיד שהוא תקלה היסטורית זאת תקלה. היטלר נהיה מפלצת ולמפלצות לא צריך לסלוח אבל צריך לקחת אחריות שגם אנחנו יכולים לגדל מפלצות בתוכנו. אם עברנו שואה אז והיום אסור לנו להפוך למפלצות".

קחי אותנו ליום השואה הקרוב

"מקווה שנספיק לעשות זיכרון בסלון, אני מאוד מאמינה בסיפור אישי. סיפור קולקטיבי שמקבל הטיות פוליטיות והנדסה כזאת או אחרת הורס את הזיכרון האמיתי. אם מישהו בוכה בשם הסיפור והוא לא רואה את הזקנה שניצלה מהשואה בפרוזדור אז הוא לא זוכר את השואה. הסיפור האישי הוא חשוב וזאת חובתנו ולכן אני חושבת שהדור השני והשלישי צריך להמשיך את הסיפור האישי. בכלל, עם ישראל חי בזכות והגדת לבניך כי מה עושה עם לעם – נרטיב שהוא יותר חזק מההיסטוריה".