"בצומת הגומא כל אחד קיבל שכפ"ץ, זה הזוי, מה אני במבצע צבאי? אני בדרך לקבור את אחותי והאחיין שלי"

לוויה תחת מגבלות: "הרגשנו במבצע צבאי, לאף אחד לא מגיע להיקבר ככה", כך תיארה היום תמי עמיעד, אחותה של מירה איילון ודודתו של ברק, שנקברו אתמול בליווי צבאי צמוד ותחת הנחיות קפדניות, ביישוב כפר יובל.

באתמול הובאו למנוחות מירה ובנה ברק איילון, הם נהרגו מפגיעת נ"ט ישירה בביתם ביום ראשון בשעות הצהריים. אב המשפחה, אליהו, נפגע קל באירוע ושוחרר כעבור מספר שעות מבית החולים. אלא שבנוסף להתמודדות עם הקושי הכבד על האובדן נאלצו בני המשפחה לקיים לוויה תחת מגבלות צבאיות קשות.

עמיעד: "קודם ללוויה היה טקס פרידה שנעשה במועצה והיה מכובד מאוד, אבל אחריו חיכו לחושך וברגע שהחשיך אפשרו ל-10 אנשים להגיע לבית הקברות וזה התנהל כמו מבצע צבאי. בצומת הגומא נעצרנו וכל אחד קיבל שכפ"ץ, הצטמצמו לכמה מכוניות ונסענו בשיירה מהירה מלווים על ידי הצבא, חצינו את קריית שמונה כמה שיותר מהר וכשהגענו לבית הקברות חיכו שם הרבה חיילים והתבקשנו לכבות את האורות של כלי רכב. הגענו לשם הכל היה חשוך, החיילים האירו לנו בקושי, קברנו את שניהם מהר, קראו קדיש ומהר חזרנו לרכבים ונסענו המקום".

"זה הזוי, מה אני במבצע צבאי? אני בדרך לקבור את אחותי והאחיין שלי. לאף אחד לא מגיע להיקבר ככה, שהם בחיזבאללה יקברו בחושך לא אנחנו. חיים ילין אמר שממגנים אותנו למוות, זאת לא חוכמה למגן אותנו כל פעם, שאנחנו ניסע ללוויה בשכפ"ץ. אנחנו מאוד ממושמעים לא שאלנו שאלות את הצבא וגם אין לי מה לומר לצבא, אבל משהו השתבש אצל מי שמאפשר שנגיע למצב הזה".

בשל המצב הביטחוני בצפון נאלצת המשפחה לשבת שבעה בכפר הנשיא כשבשלב זה המשפחה לא יודעת אם תוכל לעלות לבית הקברות בתום ימי השבעה: "אני לא מאמינה שיאפשרו לנו לעלות לקבר בתום השבעה קשה לי להאמין שיעשו שוב את כל הלוגיסטיקה אבל אנחנו לא יודעים מה יקרה".

בימים שלפני האסון ניסתה תמי לא פעם לשכנע את אחותה, מירה ז"ל, לעזוב את היישוב בשל הסכנה של ירי הנ"ט: "קשה לקלוט מה שקרה לנו וקשה כי ניסיתי לשכנע אותה שתצא משם ולא תישאר, כל יום דיברתי איתה שתעזוב, אמרתי לה 'מירה תצאי, הבית שלך הכי קרוב לחיזבאללה את תיפגעי'. אבל יש להם משק שאי אפשר לעזוב והיא לא רצתה לעזוב את אליהו וברק שם לבד. הסכנה להישאר שם הייתה לי ברורה, אבל היא אמרה שהיא נשארת עם בעלה ושיהיה בסדר. לפני שבוע היא שלחה לי ולאח שלנו סרטון שהיא צילמה את הכפר שמשם הם ירו להם על הבית ואמרנו לה כמו שאת רואה אותם הם רואים אותך תיזהרי. אשר יגורתי בא לי".

"ברק היה בן ממשיך במשק ובשנים האחרונות הוא החזיק את המשק וטיפח אותו עם אליהו, רק לאחרונה היה קטיף אבוקדו וטיפול בעופות. "ברגע הראשון ידעתי שברק נהרג ואחותי נפצעה קשה וחשבתי על התקופה הקשה שאמורה לעבור עליה אבל אחרי שעה הודיעו שגם היא נפטרה. 75 שנים אנחנו ביחד, גרות קרוב אחת לשנייה, גדלנו יחד במושב, עשינו הכל ביחד".

מה מצבו של אליהו?

"אני לא חושבת שהוא קולט או מבין שהתהפכו עליו החיים והבית נהרס. מירה הייתה כל כך דומיננטית ואנחנו לא יודעים מה יהיה איתו עכשיו. הוא עדיין לא מפנים, הוא בוכה והימים הקשים עוד לפנינו. המשק? עדיין לא מדברים על זה כי לא יודעים מה יהיה זה מוקדם מידי לדבר".

תמי, שמתגוררת ביישוב הגושרים, התפנתה יחד עם ביתה לאזור גינוסר מאז תחילת המלחמה כשלדבריה המשפחה לא תחזור עד להרחקת כוחות רדואן: "אנחנו תושבי הגושרים ואנחנו התפנינו לבית בגינוסר ושל הבת שלי מדפנה היה קל יותר לא הייתי צריכה מלון או לעזוב עסק חקלאי. חייתי הרבה שנים בקריית שמונה עברתי את כל תקופות הטילים ולא בגלל זה עזבנו. העזיבה הייתה אחרי מה שקרה בעזה והידיעה ש'רדואן' יכולים לעשות יותר ממה שקרה בדרום. מכל השיחות שלי עם התושבים שנמצאים שהתפנו – אנשים לא מוכנים לחזור למצב של פחד מכוח 'רדואן' ומכל רשרוש בלילה, אף אחד לא רוצה להיות מופתע. כמובן שגם חוסר האונים של צהל שלקח לו 8 שעות להגיע ואותו דבר יכול להיות פה. אז מה יבטיחו לנו ומה יקיימו? צריך לדאוג שהתושבים יחיו פה בשלום, בית אשפר לשפץ אנשים לא".