"תמשיכו לצחוק ולהנות, כי אני עשיתי חיים משוגעים"

ב-20.12 הגיעו המבשרים לבית משפחת שוורץ ביישוב שדמות דבורה בגליל התחתון ובישרו להם את הנורא מכל. בנם, סגן עומרי שוורץ נפל בקרבות בצפון רצועת עזה. זמן קצר לאחר מכן הגיע שוב הצבא, הפעם עם הארגז ובו הציוד של עומרי, כשבין החפצים שני יומנים שכתב. את אחד הקטעים שכתב ביום ה-80 למלחמה חתם עומרי במשפט שהפך לצוואתו: "תַּמְשִׁיכוּ לִצְחֹק וְלֵהָנוֹת, כִּי אֲנִי עָשִׂיתִי חַיִּים מְשֻׁגָּעִים".

מאז האירוע הכואב, אביו, עו"ד תומר שוורץ כמעט ולא דיבר, עכשיו חודשיים אחרי האירוע הוא מדבר ומספר על הבן שאיבד וניסיון לקיים את צוואת בנו "כל יום צעד צעד".

תומר: "קשה מאוד להתרומם מאירוע כזה, עומרי היה ילד נדיר ילד מיוחד עם המון איכויות. עומרי היה שילוב של רוח שטות ורצינות במקומות הנכונים. ידענו שהוא משהו מיוחד ועכשיו אחרי שעברנו את השבעה וה-30 ראינו את כל מעגלי החברים והון האנשים שהגיעו לספר עליו. הוא היה מוקף במעגלים של חברים שעומרי השפיע עליהם, כמויות לא נגמרות של אנשים שאהבו אותו. היו המון סיפורים שישארו איתנו מהתקופה הזאת. הוא היה מאוד טוטאלי במקום שהוא פעל, מנהיג גדול ורק בן 21".

קרא עוד

• "בשביל עומרי זאת הייתה גאווה להיות קצין ולוחם, עומרי בן אדם של ערכים"

וכאמור, כשבועיים אחרי האירוע שבו נפל עומרי הגיע לבית המשפחה ארגז ובו הציוד: "הסיפור של היומן זה אחד הסיפורים המטלטלים שאתה כבר לא יודע מה לעשות עם עצמך. אחרי המכה הגדולה שאתה מקבל ב-20.12 שהמבשרים מגיעים אליך הביתה אתה אומר שכלום לא יטלטל אותך אבל שבועיים אחרי הגיעו הארגזים עם כל הציוד ומצאנו שם 2 יומנים שהוא כתב האדיקות. מסמך נדיר שהבאתי רק שני קטעים מצומצמים ממנו שהוא כתב ב-7.10 וכמה ימים לפני שהוא נפל שהן מעין צוואה שלו".

בפוסט בפייסבוק פרסם תומר את הקטעים: "בערך שבועיים אחרי נפילתך, קיבלנו הביתה ארגזים עם כל הציוד שלך. היה שם את העמוד המודפס מהספר ארבעה בתים וגעגוע, העמוד ששלחת לנו בקבוצה המשפחתית וכתבת לנו "יופי של קטע". הקטע ששלחת מהספר מסתיים ככה: "אני רוצה להתפעם מהדברים הקטנים, מללכת יחף על החול. מהוופל של הגלידה. ממקלחת קרה בקיץ. מגרפיטי צבעוני על קיר מלוכלך. ממוסיקה חדשה שאני לא מכיר…אני רוצה לקרוא יותר. לנסוע באופניים יותר. להיות בקשר יותר עם אחותי. אני רוצה להסתכל יותר בעיניים. להגיד את האמת יותר. וחוץ מזה אני רוצה הביתה". אשכול נבו, ארבעה בתים וגעגוע, עמ' 359.

"ואז מצאנו בארגז הראשי של הציוד שחזר מעזה את היומן שכתבת אתה, עומריקי. התפרקנו לרסיסים כשקראנו. הדמעות של כולנו נזלו. נזלו, לא טפטפו. כי אתה תיעדת הכל. בשני פנקסי ספירלה קטנטנים, בכתב של רופא, פסיקים במקומות הנכונים, סיפרת מה קורה ומה עובר עליך מהשבעה באוקטובר ועד יום מותך. היו שם מהלכים, התרחשויות, מחשבות, רגשות, שאיפות ורצונות, והכל מתובל בחדות ובהומור האגדי שלך: כמה אתה אוהב את מאיה, כמה אותנו המשפחה וכמה את החברים. כמה אתה נחוש וכמה אתה מתגעגע. איזה דברים פשוטים אתה מתכוון לעשות אחרי המלחמה, ובכלל איזה תובנות על החיים. היה שם הכל. נתת לנו עוד ממך, עומרי. בדרך שלך.

בשבעה באוקטובר כתבת: "בְּדִיּוּק יָצָאנוּ מִכִּסּוּפִים שׁוֹכְבִים פֹּה בַּשֶּׁטַח הַפָּתוּחַ מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת קְבָרוֹת, כָּל דַּקָּה 'גֶּשֶׁם סָגֹל'. אֲנִי רוֹשֵׁם כָּאן כִּי אֲנִי מֵבִין שֶׁהַקְּרָב הַקַּטְלָנִי שֶׁעָבַרְנוּ הוּא לֹא הָאַחֲרוֹן, אָז לְמִשְׁפַּחְתִּי אֶכְתֹּב שֶׁחִנְּכוּ וְגִדְּלוּ אוֹתִי כְּמוֹ בַּסֵּפֶר, אִמָּא וְאַבָּא אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְכֶם, אַתֶּם הֲכִי טוֹבִים שֶׁיֵּשׁ. זוּג עִם לֵב אֶחָד, שִׁלּוּב מְדֻיָּק בֵּין לֵב וּמוֹחַ. נֹעַם אָחִי, אַתָּה מֶלַח הָאָרֶץ הַזֹּאת וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ. וְלוּלָהּ אֲחוֹתִי, שִׁמְרִי עַל כֻּלָּם שְׁפוּיִים הֲרֵי אֶת הֲכִי חֲכָמָה כָּאן."

מתוך עזה, שמונה עשר ימים לפני נפילתך, כתבת: "יוֹצְאִים לִפְשִׁיטָה מֻרְכֶּבֶת הַלַּיְלָה, אֲבָל הַחִיּוּךְ לֹא יוֹרֵד מֵהַפָּנִים. לָזֶה חִכִּיתִי, לָזֶה הִתְאַמַּנְתִּי. אֲנִי חֵלֶק מֵהַמּוֹרֶשֶׁת שֶׁל הַמְּדִינָה הַזֹּאת. הַכֹּל מוּבָן פִּתְאוֹם, הַדּוֹר שֶׁלָּנוּ, הַתּוֹר שֶׁלָּנוּ.

הַחִיּוּךְ לֹא יוֹרֵד כִּי כָּל הַחֲוָיוֹת שֶׁצָּבַרְתִּי, וְהָאֲנָשִׁים שֶׁאִתִּי בַּדֶּרֶךְ, לֹא מְאַפְשְׁרִים לִי. לֹא יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ חַיִּים טוֹבִים יוֹתֵר. לֹא הוֹרִים אוֹהֲבִים יוֹתֵר, לֹא מִשְׁפָּחָה מְגֻבֶּשֶׁת יוֹתֵר, לֹא אֲהוּבָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר, לֹא חֲבֵרִים טוֹבִים יוֹתֵר. תַּמְשִׁיכוּ לִצְחֹק וְלֵהָנוֹת, כִּי אֲנִי עָשִׂיתִי חַיִּים מְשֻׁגָּעִים".

"אז עומרי אהוב שלנו, בכל חייך הקצרים, כמעט לא ביקשת מאיתנו דבר. היה חשוב לך לעבוד ולהשיג דברים בעצמך. במעט הפעמים שביקשת, תמיד היינו איתך, אף פעם לא אמרנו לך לא, כי איך אפשר להגיד לא לילד-קסם שכמוך. עזרנו לך בקניית האופנוע שטח, או בטנדר סובארו, ואני ממש זוכר איך הלכתי איתך לחנות בגדי קרארט ברמת ישי, המותג שאהבת, ואתה התקמצנת על כמות הבגדים שבחרת, למרות שהעיניים שלך ברקו מכל חגורה, כובע או מכנסיים שמדדת. ואני התחננתי שנוסיף עוד. אז גם הפעם, עומרי, לא נגיד לך לא. אם הצוואה הכתובה שלך היא שנצחק ונהנה, אז איכשהו אנחנו נצטרך לקיים אותה. אין לנו ברירה. אבל תדע שנצטרך את הזמן כדי לקיים את בקשתך. ההמתנה הצורבת לקול שלך, לחיוך הלא נגמר, לצחוק, לדרך המיוחדת שלך – כל אלו יקשו עלינו מאד להגשים את צוואתך. זאת האמת, עומרי, נעשה הכל כדי להגשים. מבטיחים לנסות".

תומר: "שמרנו על הפרטיות של עומרי ולא פתחנו את הכל. יחד עם זאת לצד אותן הבקשות שלו לגבי העתיד ולגבינו שנהיה שמחים, נצחק ונהנה מצאנו בטקסט גם דברים שלא ציפיתי לגלות מילד בן 21. היו שם חששות, מחשבות קדימה על מה שהוא רוצה לעשות, איזה דברים פשוטים הוא רוצה לעשות אחרי המלחמה וזה לא נתפס. אתה קורא את זה ובוכה".

בתפקידו האחרון היה סגן עומרי שוורץ, צוער בגדוד 'גפן' בבית הספר לקצינים, ושירת כלוחם בסיירת צנחנים.

תומר: "עמרי גדל בסיירת צנחנים, מקום מאוד מסוכן, ואחרי עשה את המסלול והיה מצטיין בקורס מ"כ הוא חינך דורות של חיילים. הוא יצא לקורס קצינים עבר את השלב הראשון והשלים את הקורס והיינו מאוד שקטים בשלבים הראשונים. יותר דאגנו לצוות שלו מהסיירת כי ידענו שאותם לוקחים למקומות המסוכנים. חשבנו שעמרי יהיה במקום שקט ורגוע, ובכל זאת היו לילות טרופים של דאגה.

יש מחשבה שאולי יכלתם לעשות משהו אחרת?

"לא יכלנו לעשות כלום אחרת כי עמרי לא היה נותן לנו, לא הייתה אפשרות שהוא לא יהיה קרבי ולא יהיה הכי קדימה. הוא הלך הרבה יותר ראשון ממה שחינכנו אותו. הוא גדל בשדמות דבורה והוביל את החבר'ה שלו באזור וגם בקיבוץ בארי בשנת שירות, כולם הלכו לאורו והוא רץ קדימה. הוא היה טוב בזה. החבר'ה האלה משאירים אבק לדור שלנו, אנחנו לא הלכנו ככה קדימה. הוא חתר להיות קלע חוד למרות שזה לא המקצוע המקורי שלו".

לאחרונה יצאה המשפחה לטיול בדרום, במקומות שבהם עומרי אהב לטייל: "עמרי מאוד אהב את הארץ הוא היה חורש אותה בכל פעם שהיה יכול, בין אם זה עם מאיה חברה שלו ובין אם זה עם החברים שלו. הוא הכיר את הארץ על בוריה, אז המסעות בארץ עושים לנו טוב, לנשום אותו במקומות שהוא אהב"

"כמו כולנו גם אימא של עומרי, שירלי, בתוך האסון אבל גם בעקבות הצוואה של עמרי היא מתקדמת צעד צעד מיום ליום. היא חזרה לשווק וגם היא תצמח. אני מקווה שלאט לאט בדרך שלנו נצליח לקיים את הצוואה של עמרי".