אורי דויטש: "התחננתי לשוטרים שיגידו לי אם זה יהונתן שנהרג, שחזרתי הביתה הסתכלתי על אשתי ולא היה צריך להגיד כלום"

נמשך המרדף אחרי המחבלים שביצעו את הפיגוע הקטלני אתמול בסמוך ליישוב מחולה שבו נרצח יהונתן דויטש, בן 23 מבית שאן. דויטש, נסע מבית שאן לבית חברתו ומשם רצה להגיע לראיון עבודה. היום הוא הובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים.

אביו, אורי דויטש: "יהונתן סיים שירות בעזה סיים את הסדיר היה במגלן מה-06.10 הם נלחמו והוא יצא הביתה שבוע שעבר. תוך כדי המלחמה הוא יצא מרפיח והציע לאמונה להתחתן, בתוך המוות והסבל שאנשים נמצאים הם רצו להוסיף חיים ומשמחה והחליטו להתחתן ולמחרת הוא חזר לרפיח. שבוע שעבר הצוות שלו השתחרר משירות הקבע ויונתן היה בבית והיה אמור לנסוע לאמונה לראיון עבודה. הוא תכנן להיות מדריך נוער בעופרה והוא יצא כמה שעות קודם כדי להיות איתה".

"אני הייתי בבית והוא ביקש את הרכב ולא ידעתי שהוא כבר יצא מהבית, ואז אשתי נכנסה הביתה ושאלה איפה יהונתן ואמרתי לה שאני חושב שהוא בחדר. היא שמעה שהיה פיגוע ואמונה אמרה לה שהיא מתקשרת ליהונתן והוא לא עונה והתחלנו להתקשר והוא לא ענה לנו. המחשבות הרעות התחילו לצוף ומיד הנעתי את הרכב ונסעתי למחסום, היה פקק תנועה אדיר אז החלטתי להשאיר את האוטו בצד הדרך והחלתי לרוץ לכיוון המחסום במשך 10 דקות. הלב כבר ניבא לי רע ומיד שהגעתי ביקשתי מהשוטרים להגיד לי אם זה הוא והם לא ידעו עדיין כי זה היה עדיין שלבים ראשוניים. הם ניסו להרגיע אותי אבל הלב שלי הרגיש משהו".

"יהונתן נהרג במקום, המחסום היה 2-3 דקות נסיעה מזירת הפיגוע. אחרי כמה דקות שוב שאלתי אם זה הוא והם שאלו את השם ואחרי שאמרתי להם הם הקלידו במחשב והלכו פתאום אחורה. ניסיתי להתקרב אליהם ושאלתי שוב והם הלכו שוב אחורה וממש התחננתי שהם יגידו לי משהו ואז ניגשה אליי אחת השוטרות ואמרה לי שזה הוא".

ואתה זה שמבשר לאשתך ובני המשפחה את בשורה הנוראית הזאת

"כן, מיד אחרי שאמרו לי שזה הוא התחלתי לרוץ חזרה לרכב כדי לנסוע לבית שאן לספר לאשתי, לא רציתי שהיא תשמע על זה ממישהו אחר. היא התקשרה ולא עניתי כמה וכמה פעמים, הגעתי לרכב ונסעתי הביתה. נכנסתי הביתה הסתכלתי לה בעיניים היא הסתכלה לי בעיניים ולא היה צריך לומר דבר".

"יהונתן קפץ בשבת ב-06:30 לקחתי אותו ברכב והם נסעו ליחידה אספו נשקים ונסעו לנחל עוז. הם עברו בית בית ויהונתן מספר שהם נכנסו לבתים והציגו את עצמם כחיילים שהאנשים לא האמינו לו. הוא ניסה לשכנע אותם שהם מצה"ל והגיעו לפנות אותם ואנשים יצאו עם סכינים מהממ"ד עד שהם הבינו שהם באמת מצה"ל".

באחד המקרים הוא סיפר שהוא נכנס לבית ובמשך שעות ניסה לשכנע את הדיירים שהם צה"ל ויפתחו את הממ"ד ואז כשהם הצליחו לשכנע אותם יצאה אחת הדיירות והורידה את השרשרת עם המגן דוד שהיא ענדה ונתנה אותה ליהונתן. במהלך המלחמה יהונתן איבד הכל, את הדרכון, הארנק שלו ואת השרשרת הוא שמר בכיס מכל משמר וכשהוא יצא פעם ראשונה מעזה הוא נתן אותה לאמונה והיא מסגרה אותה עם כיתוב "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" וזה היה יהונתן. הוא חיפש כל הזמן איך להשפיע, הוא היה מדריך בבני עקיבא ועבד בחמ"ל קורונה והוא לא היה תלמיד מצטיין אבל אחרי הצבא הוא רצה ללכת לעבוד בכפר נוער ולהיות מדריך. הוא הקים פורום "תקוותנו" ששם לעצמו מטרה לאחד בין הקצבות בחברה הישראלית ולמצוא את המשותף בנינו".

הוא הולך בדרך אורי, אתה מחנך והוא רצה ללכת בעקבותיך ולתרום לעם

עברנו לפני 9 שנים לבית שאן מבנימין, ניהלתי את בית הספר המקיף הדתי בעיר וכל הילדים שלי היו שותפים בעשייה החינוכית ובפרויקטים שהם היו שותפים בהם. הם כל הזמן חשבו איך לתרום ויש לנו עוד 2 חיילים בדובדבן ובנצחנים ועוד ילד שרוצה להתגייס למטכ"ל וזה הדרך שלנו ואנחנו מאמינים בה".

ואתם כבר משפחה מוכת שכול

"נכון, אחי נהרג לפני 33 שנים בו' אב ויהונתן שקרוי על שמו נהרג בז' אב".

"ביקשנו הלוויה צבאית לא כדי לקבל זכויות, אנחנו רוצים הכרה בשבילו כי הוא היה כל כך הרבה חודשים בצבא ונלחם כל כך הרבה זמן אבל לא נענינו מכל מיני סיבות. החלטתי שעל קברו של יהונתן אני אקריא מכתב שבו הוא דיבר על הערכים שמניעים אותו, אני אדבר את הקול שלו ולא את הקול שלי ואקריא מה הוא כתב. הוא היה בתחילת המסלול ההמראה שלו הוא רצה מסלול קרבי במגלן, הוא לא ויתר וכל יום התקדם ובטקס סיום אחד החיילים אמר שיהונתן היה הנווט הכי מקצוען שהיה לנו בצוות. הוא הצליח כי היה לו כוחות והיה לו חלומות והפער בין הפספוס הענק ליכולת והפוטנציאל זה לא נתפס. הוא היה אדם שמח, שלם, הוא עשה את המקום הזה למקום של שמחה ושלמות וסיפוק גדול על מה שהוא עשה עד עכשיו".