גיבור של אימא ואבא

"גיבור של אימא ואבא" לזכרו של סמל רועי טל, מכפר יהושע, לוחם בגדוד 94 שבחטיבת כפיר, נפל בקרב בחאן יונס בדרום רצועת עזה ב-08.01.24

יום הזיכרון, היום הזה בשנה שבכל פעם מחדש גורם לנו רגע לעצור ולשים הכל בצד, את כל הדברים שנראים לנו הכי חשובים, כדי להתייחד עם זכרם של אלו שבזכותם אנחנו חיים ונושמים. השנה הזאת יותר מתמיד יום הזיכרון מגיע כשישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה. בעיצומו של אירוע מתגלגל שהחל בשבת ארורה של ה-007.10, אירוע שטלטל את כולנו והוביל למלחמה שנמשכת מאז ועד היום, מלחמת "חרבות ברזל" שכמו בכל מלחמה גבתה את חייהם של חיילים רבים לצער כולנו.

יום הזיכרון שמכורח המציאות נותן דגש לאותם לוחמים, אמיצים וגיבורים שמסרו את נפשם כאותה אימרה מפורסמת במלחמה הנוכחית. אחד מאותם חיילים היה סמל רועי טל, לוחם גדוד 94 של חטיבת "כפיר" שנפל בקרב בחאן יונס ב-08.01.24. רועי, בן המושב כפר יהושע שבעמק יזרעאל הניח אחריו את אביו עמי, אימו סמדר וארבעה אחים ואחיות. את השעה הקרובה נקדיש לזכרו ודרך הוריו נכיר את רועי הגיבור של אימא ואבא.

עמי, התייחס תחילה לשיר של משה פרץ "גיבור של אימא" שבפזמון השיר נשמע קולו של רועי שר עם חברתו: "השיר גיבור של אימא הושמע גם בהלוויה וגם בשבעה ובלי שידענו חברה של רועי שלחה לנו סרטון מצולם של רועי שר את השיר. בפזמון בשיר ששמענו יצרנו את החיבור הזה ששומעים את רועי שר את הפזמון וזה כל כך ריגש אותנו. רועי הוא הגיבור של שנינו של אימא ואבא אבל הוא גם גיבור של מדינת ישראל, הוא נלחם בשביל כולנו והלוואי שרק נהיה ראויים לאותה הקרבה".

"רועי עבר בצבא מבחן "מגשימים" שמיועד למחוננים בתחום הסייבר אבל הוא בכל זאת התעקש, רצה ובחר להיות לוחם. כשהוא התגייס לא תארנו מה יהיה ב-07.10 הוא עשה מסלול של לוחם כפיר וקורס חובשים קרביים וכל החברים שלו מספרים שלא היה חובש כמוהו. בכל שעה הוא היה למען החברים גם בצבא וגם מחוץ לצבא, היה מוכן לעשות הכל ונשאר מקדימה עד הסוף".

יום הזיכרון השנה היה לאומי עבורכם עד השנה ועכשיו הוא הפך ליום אישי, איך מתמודדים עם זה?

סמדר: "אומרים שהטובים ביותר נופלים וכשמדברים על חיילים שנופלים מדברים על טובי בנינו, אבל זה תופס משמעות גדולה שזה מגיע הביתה. אלה באמת טובי בננו ולאחרונה דיברתי עם אימא שכולה אחרת ואמרתי לה מזה שהכי טובים נופלים והיא אמרה לי שזה לא הכי טובים נופלים זה כי הטובים רצים קדימה, נלחמים קדימה ולא חושבים על עצמם, לא רואים כלום מלבד טובת הכלל והם נפגעים".

עמי: זה כואב לשמוע על כל נופל אבל כשאתה מאבד בן זה משהו פנימי בגוף שלך שהולך, זה כאב קשה מנשוא".

הזמן הקצר שחלף מנפילתו ועד יום הזיכרון הוא מספיק כדי לעכל?

עמי: "בראש זה מובן שהוא הלך אבל הנפש לא מסוגלת לקבל את זה. זה לא נתפס שאף פעם לא ניפגש ונדבר, שלא יהיה חיבוק, שהוא לא יהיה בארוחה משפחתית או ערב חג".

סמדר: "רועי כל כך הרבה שבועות לא היה בבית שלפעמים אתה אומר לעצמך בסוף אולי הוא עוד ייכנס. זה מובן שזה לא יקרה אבל התחושה היא שהוא לא היה המון זמן לא בבית כשהוא היה בחיים ואתה חושב שאולי בכל זאת".

בואו נחזור אחורה בזמן ונכיר את רועי הילד, בן העמק

"לרועי יש 2 אחיות גדולות, מאיה ודריה, רועי היה ילד מקסים ומופנם. יש לו אחים צעירים ממנו, תאומים בני 12 וכמו לחברים גם לתאומים הוא היה מוכן לעשות הכל למענם, הם העריצו אותו והוא העריץ אותם. לפני שהודיעו לנו שהוא נפל אחד התאומים הזמין משחק מחשב בכרטיס אשראי של רועי והוא היה מוכן בשבילם הכל והוא הצליח לפנק אותם גם אחרי שהוא נפל. בשנים האחרונות לפני הגיוס היה לו פריחה חברתית, הוא אהב לטייל בשטח. תמיד עם פק"ל קפה וחברים, הוא הכיר את העמק כמו את כף ידו. רועי היה נשמה טובה שקיבל את כולם, תמיד חשב על האחר. על חולצות הדפסנו: "הדבר היחיד שנשאר איתך תמיד זה מה שנתת לאחר" וזה נכון להגיד על רועי".

סמדר: "רועי לא חבב בית ספר, הוא היה ילד של מחשבה חופשית וברוך כישרונות. בגיל 13 עם הכסף של בר המצווה הוא רכש מצלמה והתחיל קורס צילום עם מבוגרים, דרך המצלמה הוא ראה את היופי בעולם ויש לו תמונות מדהימות שהוא צילם. הוא ידע לפתור כל קוביות הונגריות שיש. כל מה שהייתי מזמינה או היה מגיע הביתה הוא ידע לתקן ולהרכיב, כל דבר טכנולוגי הוא תמיד הגדיר וסידר".

עמי: "מה שאפיין אותו שהוא מעולם לא היה מרים את הקול, תמיד הכל ברוגע וגם שהוא התמרד זה היה ברוגע. הוא ידע להגיד את הדברים בחכמה ובשקט, הוא לא היה מתעצבן או מרים את הקול".

סמדר: "משתף? אני הייתי חולבת ממנו מידע אבל תמיד הכל היה טוב ובסדר, תמיד חצי הכוס המלאה כל דבר היה מצחיק אותו, הוא ראה הכל חיובי. מגיל 15 הוא התחיל אימוני כושר קרבי, הוא עבר ניתוח בברך אבל לא הוריד פרופיל. היה לו חשוב וברור שהוא מתגייס לקרבי, לא הייתה פה התלבטות".

עמי: "הוא אמר לנו אני לא הולך להיות ג'ובניק אני רוצה להיות קרבי וכיבדנו את זה. המפגש האחרון שהיה לנו היה בכפר נופש באשקלון ארבעה שבועות לפני שהוא נפל, הם עברו משג'אעייה לחאן יונס והוא לא התלונן. התלונה היחידה הייתה שקשה לו כל כך הרבה זמן לא להיות בבית אבל הוא לא היה מפונק".

עוד לזכרו של רועי:

• "רועי אהב משחקי מחשב ואמרתי לו שבמציאות אסור להיפסל, שאין מקום לפסילות אבל זה לא עזר"

על השבת של ה-07.10 סיפרו ההורים, עמי: "רועי ב-07.10 היה בחווארה בשכם וגם שם היו הרבה מהומות לפני ה-07.10, אחת הטענות שהעבירו הרבה כוחות לאיו"ש על חשבון העוטף. דוכיפת כפיר נכנסו לעזה רק ב-21.11 וזאת הייתה הפעם הראשונה שלמעשה דוכיפת כפיר מגיעים לעזה. הם נלחמו בתוך שג'אעייה עד 15.12. יום לפני שהם נכנסו הוא סיפר שהם מגיעים לשטחי כינוס ומפקידים טלפונים ושלא יהיה קשר כשהם יהיו בתוך עזה".

סמדר: "כל התקופה שהוא היה בחווארה הייתי לא שקטה, היו המון הפרות סדר וחששתי שהוא נמצא שם. כשזה הסתיים והבנתי שהוא נכנס לעזה אמרתי לו רועי דיי, אני דואגת תעשה טובה תעקם את רגל, אבל הוא אמר שזה חשוב לו ואין ברירה ושהוא נכנס ולא מחפש להתחמק. לא דמיינתי שזה ייגמר כמו שזה נגמר ובסוף החשש הכי גדול קרה".

על הפגישה האחרונה סיפר

עמי: "ב-15.12 אחרי חודש בתוך עזה קיבלנו הודעה שאפשר לפגוש אותם, עד אז קיבלנו הודעות עדכונים מהמג"ד להרגיע את ההורים. זה היה ביום שישי היה לנו אפשרות לפגישה של שעתים וחצי, סמדר בישלה לקראת האירוע ונסענו עם התאומים. שמענו ממנו סיפורים על מה שקורה בתוך הרצועה. אחרי שהם חזרו לעזה הם נכנסו לחאן יונס זאת הייתה המשימה הבאה שלהם לכבוש עוד בתים ולמצוא פתחי מנהרות, הם מצאו סימנים של חטופים ואמצעי לחימה רבים".

על אירוע הנפילה סיפר עמי: "רועי והמ"כ שלו נכנסו ב-08.01 לבית שבתוך הביתה היה מקלט חשוך שהיה בו מחבל ששרד את ההפגזות, הוא התקיף עם רימון וירי והתפתחו שם חילופי אש וכדור שנכנס מאחורי הקרמי של רועי הרג אותו. לא ניתן היה להציל אותו וקבעו את מותו במקום".

איפה אתם בזמן האירוע?

עמי: "הייתי בבית לקראת בשעה 19:00 קבעתי צעידה עם חברים ופתאום כשפתחתי את הדלת ראיתי מולי 3 חיילים ששאלו אותי אם אני עמי ואז הבנתי שהנורא מכל קרה".

סמדר: "אני לא הבנתי את זה, אני חשבתי שהם באים לאסוף מילואימניקים ולא חיברתי בכלל את הגעתם, זה לא היה נשמע לי הגיוני. חשבתי שאולי הוא פצוע אבל לא הצלחתי להעלות את זה על דעתי".

עמי: "נסענו להיפרד מהגופה קודם להלוויה, היו אלפי אנשים, חברים שלו עם הטרקטורונים ליוו אותנו והיו מאות אנשים עם דגלים ובהתחלה לא הבנתי שזה בשביל רועי. בשבעה היו אלפי אנשים, הגיעו אנשים שגם לא מכירים אותו אישית. הגיעו 2 נשים דתיות שאנחנו לא מכירים ושאלו מה הן יכולות לקחת מרועי איזה תכונה ואמרתי להן שהוא אף פעם לא הרים את קולו. אנשים הגיעו מאכפתיות להביע הזדהות, זה מדהים".

סמדר: "בשבעה קבלנו סרטונים מהשטח דברים שלא ראינו לפני, שמענו סיפורים מחברים והיו קצת יותר דברים ממה שחשבנו. הוא היה ילד שקט, עולם ומלואו, ילד צנוע כל כך, נשמה טובה שתמיד חשב על אחרים וכל כך אהוב".

מצאתם אחרי נפילתו מכתבים, חומרים שהוא השאיר?

סמדר: "רועי לא כתב כלום, הוא חשב שזה מביא רע והעדיף לא לכתוב, אבל פגשנו חבר שהיה איתו בחוד והוא סיפר שרועי ביקש למסור שהוא אוהב אותנו ושאם יקרה לו משהו הוא בחר בזה ושהוא מעדיף שזה יקרה לו ולא לחבר. זה טלטל אותי אבל בהמשך הסבירו לי שהפחד הכי גדול של צמד בצבא זה שנכנסים ומחפים אחד על השני הכי חשוב להם שהחבר לא ייפגע, הם כל כך קשורים ומעדיפים לקחת על עצמם ולא לקחת על המצפון שמישהו נפגע במקומם. זה מעיד על מי היה רועי, פשוט כולו למען האחרים".

אתמול התקיים אירוע "רצים לזכרם" בבית הספר ויצו ניר העמק, לזכרו של סמל רועי טל מכפר יהושוע, רץ בין השאר חברו סמל תומר אגסי, גדוד דוכיפת 94: "הייתי חבר של רועי במחלקה ובכיתה, הוא היה איתי בלחימה והיה לי מאוד חשוב לרוץ לזכרו. היה אירוע מאוד מחזק ומרגש, רצנו עם חולצה לזכרו ומשפט שמסמל אותו "תמיד איתך לכל מקום שנלך". הייתי במקום אחר בזמן האירוע הוא היה עם כיתה אחרת, התפצלנו, ואני עזרתי לסחוב אותו והייתי חלק מהאירוע הקשה"