דמעות של חברים: יום הזיכרון הראשון בלי שי

סמלת שנייה, שי גרמאי נפלה במהלך פעילות מבצעית בג'נין למעצר מבוקשים ב-07.01.24, היא הייתה בת 19 בנופלה. האסון התרחש שרכב הדוד בו נסעה עלה על מטען גחון. באירוע נפצעו עוד שלושה חיילים, אחד מהם קשה ושניים בינוני וקל.

סמ"ר עמית להב, שהיה ביחד עם שי גרמאי בפעילות ראה את הג׳יפ שלה עולה על מטען וחילץ את חברו שהיה פצוע קשה ואת שי, סיפר: "הייתי ברכב שמאחוריה, היא היה ברכב הראשון עם הקמב"ץ שלנו, היינו שם בפעילות להחזיר משילות אחרי מבצעים ארוכים בג'נין. נכנסנו מספר כלים עם גדוד מילואים וזה הרגיש לנו מראש שמשהו לא תקין".

תסביר.

"בתור מי שמכיר את אופי פעילות שם כשאתה רואה שאתה נכנס והיה שקט מהרגיל הרגשנו שיש משהו מתוכנן. בכניסה כבר התפוצצו עלינו 2 מטענים והוחלט לסובב את הכוחות ובזמן שנסענו חזרה בציר שכבר עברנו עליו הרכב שהייתה בו שי עלה על מטען. זה היה מארב מתוכנן הם ידעו לאן ניסע ואיך נחזור. כשהרכב עלה על מטען שמענו פיצוץ גדול וענן עשן עלה, בהתחלה לא הבנו מה קורה ואז הבנו את סדר הגודל של האירוע. אני הייתי ברכב השני והקצין שלנו בשלישי ופרקנו מהרכבים למשימת חילוץ כשבנוסף למטען עשו לנו מארב ירי. 150-200 מטרים מאיתנו קיבלנו מטח אש כבדה והתחלנו לחלץ את הפצועים ואת שי כמה שיותר מהר".

הצלחתם לזהות מאיפה האש?

"הייתה שם תופת גדולה, הרבה רעש ובלאגן, ביצענו ירי חיפוי תוך כדי שנצליח לחלץ וכלל הצוותים שמרו על קור רוח והבינו את סדר הגודל. האירוע הזה יכול היה להיות הרבה יותר גדול. כשהגענו למעבר ג'למה הדרך הרגישה כמו ימים שלמים, העברנו את המושכות לכוחות הרפואיים כדי להציל את הפצועים ולצערנו באירוע הזה שי נפלה".

עוד לזכרה:

• "ברגע שפתחתי את הדלת אשתי נפלה על הרצפה. רק בלילה עיכלתי, נכנסתי לחדר שלה ובכיתי עם כל התמונות"

סמ"ר אביה ביטון, חברתה של שי: "מהרגע הראשון היה בנינו חיבור, לא היה צריך הרבה לדבר, משהו בעיניים, בגישה שלה ובטוב הלב שלה זה לא משהו שרואים בכל מקום. היו לנו שיחות עומק וחוויות רבות שעברנו יחד. כשהיא עברה אליי לחדר התחברתי אליה עוד יותר, היינו חברות כמו אחיות. היא קסומה, היה בה קסם שאין באנשים אחרים, אפשר להסתכל עליה שעות ולהיות רגוע רק מהמבט שלה. הכרתי חברים בשירות ואני מכירה אנשים גם היום אבל אין מישהו עם הטוב לב כמו שהיה לה".

"באותה שבת הייתי בבית ובסביבות 12 וחצי בלילה קיבלתי טלפון מחברה ושאלתי אותה למה היא על מדים כשהיא בבית. היא אמרה שהיא לא יודעת איך להגיד לי ולחצתי עליה שוב ושאלתי מה קרה כי כשאתה בבית אתה מסתכל על סידור העבודה ולא מתעמק כי אתה יודע שאתה לא עובד. לא שמתי לב ששי משובצת לאותו לילה וכמו שעמית אמר נכנסנו לפטרול אחרי הרבה זמן שלא היינו והכוח היה אמור לצאת, זה לא משהו שאמור להוות סיכון. היא סיפרה שהדוד של שי עלה על מטען גחון, התקשרתי מיד לחמ"ל ואף אחד לא ענה כי הם טיפלו באירוע, כל הבסיס היה על הרגליים ואין לי תשובות לשאלות מה קרה ומה קרה לשי. שכשהם יצאו חברה שלחה לי הודעה שהם בבית חולים וכולם בהכרה ובדיעבד הבנתי שהיא לא רצתה לספר דרך הטלפון מה קרה לשי כי היא ידעה שאני ושי היינו חברות טובות, היא פחדה איך אני אגיב".

"בשעה 5:14 בבוקר קיבלתי הודעה מהמפקדת שכתבה לי "אביה אני מצטערת" ואז הבנתי ששי נהרגה. נסעתי לבסיס הייתי בהלם, נכנסתי לחדר כבר ארזו הכל, לא היה בחדר כלום אתה רואה את החברים עולים על מדים ייצוגים ואני לא עיכלתי את זה עדיין".

עמית: "בסוף אנחנו לא גיבורים, עשינו מה שמצפים מאיתנו מה שלימדו אותנו. אנחנו רגילים להיות מטרה, ממש מטרה ניידת, וזה מה שאומרים לנו כל הזמן עד היציאה הביתה וגם כשיוצאים לשטח. אנחנו חיים את זה והמטרה שנהיה מטרה שהפגיעה תהיה בנו ולא באזרחים".

אביה: "גם היום אחרי 4 חודשים זה משהו שאי אפשר להתמודד איתו, אף אחד לא מכין אותך לאבד חבר או לחוות אובדן כזה. אני בטוחה שאם שי הייתה פה היא הייתה רוצה שנרים את הראש קדימה. יום הזיכרון הזה הוא לא כמו הקודמים כי עד היום לא הכרתי מישהו שנפל והשנה זה משהו אחר זה יום זיכרון חבר טוב, לאחות. אתה מבין את הגודל האובדן".