"יש תחושת פספוס שלא אמרתי לו הכל, שאני הכי גאה בו ואוהבת אותו"

להאזנה לראיון: כנסו

ביום שני הקרוב תציין ישראל שנה לאסון הגדול שאירע ב-07.10.23. במהלך אותה שבת שחורה ומאז פרוץ המלחמה נרצחו ונפלו יותר מ-1600 בני אדם. בין הנרצחים במסיבת ה'נובה' היה גם ליאור אסולין שהגיע למסיבה עם חבריו כדי לחגוג את יום הולדתו  ה-43. הוא הניח אחריו הורים, אחים ושלושה ילדים.

בתוכנית "היציע הצפוני מהדורת הלייב" סיפרה אורטל, אחותו של ליאור: "אי אפשר לתאר במילים את השנה האחרונה, זאת הייתה רכבת הרים להבין מה עברנו, געגועים, זיכרונות ובעיקר ניסיון להבין איך חיים עם זה. אנחנו עדיין לא בשלב של להבין, אנחנו עדיין בטראומה ולא ברגע שאחרי. אנחנו עדיין חיים את זה ויש שאלות ואנחנו עדיין לא מאמינים ואי אפשר לעכל את זה, אנחנו לא קרובים לשם. אנחנו עדיין לא מקבלים תשובות, אנחנו יודעים מה קרה באותו יום בזכות פיסות מידע שהגיעו אלינו מהחברים שלו אבל לא יותר מזה".

קחי אותנו לימים הראשונים של האסון

"ליאור חגג יום לפני יום הולדת עם חברים והיה אמור להגיע לארוחת ערב בשישי. הוא אמר שהוא יוצא למסיבה ולא ביררנו באיזה מסיבה מדובר. בבוקר שבת שהתעוררנו לאירועים התחלנו לבדוק בוצאפ המשפחתי שכולם בסדר וליאור לא ענה. חשבנו שהוא אחרי הבילוי וישן אבל עוברות השעות ולא היה מענה, הלכנו אליו הביתה והבנו שהוא לא שם. אז הגיעה שיחת טלפון מאחות של חבר שלו, שחר בן נעים ז"ל, שסיפרה לנו שהם היו ב"נובה" ושאין קשר איתם. רק ב 18:00 הבנו שירו בו ושלא תגיע עזרה בקרוב ומישהו שפצוע לא יוכל להחזיק הרבה זמן ללא סיוע. התחלנו להפיץ מידע ברשתות החברתיות אם מישהו ראה או שמע ולא היה לנו יותר מה לעשות מעבר לזה כי גם לא ניתן היה לצאת לבתי חולים באותו זמן".

"תמיד הייתה תקווה, גם בחצות שביקשו ממי שיש לו בן משפחה נעדר להגיע לתת DNA בלהב, גם ביום ראשון עם שנסענו לדרום הייתה תקווה. אתה לא מאמין עד שאתה לא שומע ורואה. במשך חמישה ימים היינו במחנה שורה עד שזיהו אותו ורק באותו רגע אתה מבין שזה נכון ושהאסון הכי גדול נופל עליך".

מתי הייתה השיחה האחרונה ביניכם?

"היא הייתה כשבירכתי אותו ליום ההולדת, יום לפני, לא יודעת אם לקרוא לזה פרידה אבל כתבתי לו מילים יפות ושאני אוהבת אותו. היינו מחוברים ואחד בשביל השנייה אבל 'אני אוהב אותך ואותך' לא נאמר הרבה אבל משהו הרגיש אחר באותו רגע. הוא ענה לי שהוא אוהב אותי ותמיד יהיה שם בשבילי, זאת הייתה ההודעה האחרונה".

ביקרת בשטח הסיבה?

"כן, חודש אחרי התלוו אליי שני חמושים, על פי ההנחיות, והייתי במקום שהוא נרצח ניסיתי להבין מה קרה שם והכל תחת אש. אחרי זה עוד פעמים הגעתי לאתר ההנצחה אבל זהו, זה קשה מידי. זה היה הלם, כשאתה רואה תמונות של אנשים על עמוד ברזל ומבין ששם כל כך הרבה אנשים איבדו את חייהם וביניהם אח שלי. זה לא נתפס אי אפשר לתאר את זה במילים".

"קיבלנו המון אהבה וחיבוק מהרבה אנשים וזה חיזק את ההבנה עד כמה אח שלי היה אהוב ואהוד. הרבה אנשים עדיין כאן ממכבי הרצליה, חזי מגן מבני יהודה שהיה מהרגע הראשון והמון קבוצות אוהדים שכל הזמן מחבקים ושולחים הודעות.

וביום שני תציין ישראל שנה ל-07.10: "אנחנו נגיע בבוקר לרעים יש טקס של המשפחות ב-06:25 ואחרי זה נעלה לבית העלמין ולא נגיע לטקסים, זה כל כך מיותר בעיני זמרים ושירים, זה לא המקום ולא הזמן ולא מתאים. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה יום אבל לאומי דקת דומיה ולא טקסים".

לסיום, אם היית יכולה לומר משהו לליאור מה הייתה אומרת לו?

"יוצא לי הרבה דבר אליו אבל יש תחושה של פספוס שלא אמרתי לו הכל ושאני הכי גאה בו ותמיד הייתי ואהיה המעריצה הכי גדולה שלו ושאני אוהבת אותו".