תודה רבה לכל המברכים והמברכות. באמת שלא הייתם צריכים.
אני דווקא התעצבתי אחרי הניצחון של מרוקו. גם למראה הירידה הקורעת לב של רונאלדו וחבריו אל חדרי ההלבשה; אבל בעיקר בגלל סגנון הכדורגל המדברי, שמייבש את היריבה ולא מאפשר לה לעשות כלום חוץ מאשר להתמסר לרוחב, במרחק של 40 מ' מהשער.
מרוקו היא נבחרת עתירת כשרון. לא ברור לי למה המאמן שלה נכנע לפחד מפני תבוסה.
נבחרת שמפלסת את דרכה לחצי גמר גביע העולם צריכה להיות מסוגלת לקבל מחמאות גם בזכות הביצועים של שחקני ההתקפה שלה, כמעט לכל אורך המשחק. עליה לשתף כמה שיותר שחקנים ביצירה מעוררת הציפיות שנקראת התקפה. ולא לפזר את הרוב המכריע של 11 המופלאים בקרבת השוער ולצפות לבאות, בתקווה שלא יאונה כל רע.
כדורגל איננו קרב מוחות בין שני גאונים; זה שייך לענף אחר, שמשוחק על פי רוב בפני שמונה צופים במתנ"ס הסמוך לביתכם. בספורט ההמונים, האקסטזה הכי פופולארית שיש לספורט התחרותי להציע, צופים מיליונים בכל רחבי העולם. חלקם שילמו עבור השידור. מותר להם לצפות לקצת יותר מתוכנית משחק הגנתית שהוכיחה את יעילותה.
נבחרת שמפלסת את דרכה לחצי גמר גביע העולם צריכה להיות מסוגלת לקבל מחמאות גם בזכות הביצועים של שחקני ההתקפה שלה, כמעט לכל אורך המשחק… ולא לפזר את הרוב המכריע של 11 המופלאים בקרבת השוער ולצפות לבאות, בתקווה שלא יאונה כל רע
ובאשר למה שאינו שייך לכדורגל עצמו: יש לי כמובן סימפטיה רבה לעם המרוקני שזוכה לרגעים של שמחה ולגאווה גדולה. אני אוהד כדורגל שרוף מגיל 8 ומכיר את ההרגשה. אין טובה ומחשמלת ממנה.
לצערי הרב, כאשר זכיתי לדרוך על אדמת מרוקו – כבר לא היו הוריי בחיים. לשווא חיפשתי את הבתים של אמי ואבי (היא גרה כל חייה בבאב מלאח שבקזבלנקה והוא בעיירה קטנה בשם סאלה, הסמוכה לרבאט).
נסעתי לשם כעורך עיתון ברשת המקומונים של 'ידיעות תקשורת' וכאשר התיישבתי לכתוב את חוויותיי, פתחתי את הכתבה בשיחה מדומיינת ביני לבין אבי. "מה בדיוק אתה מחפש שם?", יכולתי לשמוע את שאול (קבריט) כברי רוטן בקוצר רוח ומסרב להתרגש מהחלטתי. "זו לא המדינה שלך וזה לא העם שלך!".
אבי היה פטריוט שחב לציונות את כל גאוותו והיה מוכן להקריב למענה גם את חייו. על ערש דווי, לפני ששקע בתרדמת שנסתיימה במותו, ביקש מאחיו שימסור בשמו: "כל חיי עשיתי הכל מתוך אהבה לאשתי, לילדים שלי ולמולדתי".
מעולם לא שמעתי אותו מדבר בגעגוע על מרוקו. הוא נעקר ברצון ממולדתו ולא שב אליה מעולם. לפני שעזב את הבית, ביקש מאמו, סבתא מחה, שתכין לו סנדוויץ'. היא מילאה את הבקשה מבלי לדעת שתזכה לראותו בפעם הבאה רק אחרי 16 שנים.