00:00
הגורל המשותף: אייל אוזן ומאיר מויאל נהרגו במהלך המלחמה מפגיעות נ"ט
אייל אוזן, אבא, בעל, אוהב ועובד אדמה נהרג מאש חיזבאללה כשהגיע בשעות הצהריים של ה-07.12.23 לעבוד את השטחים החקלאים שכל כך אהב ביישוב מתת. טיל נ"ט ששוגר לעברו לא הותיר לו סיכוי. באותה שעה היה על הקו בנו, ניב: "אנחנו מתמודדים כמה שאפשר כי עדיין הסיטואציה היא סיטואציה של מלחמה. אנחנו עדיין עקורים מהבית שלנו בצפון (גשר הזיו) מנסים לייצר שגרה אבל אנחנו מתמודדים כמו כולם, אין לנו דרך אחרת".
היה זמן להתאבל מאז האסון?
"אנחנו עצובים ומתאבלים, חווים את הקושי ביום יום, את הקושי בלי אבא. אנחנו לא מצליחים לנהל את השגרה של המטעים, החודש הזה אמורים לקטוף את הדובדבן ואת הנשירים וכרגע חוץ מלתת מים לאדמות שאנחנו כן מגיעים אליהם אנחנו לא מצליחים לטפל בשאר. אנחנו עושים כל שביכולתנו לטפל בטעים, לצערנו לא מצליחים ובמקביל להיות קשובים להנחיות הצבא".
את רגע האסון שיחזר ניב: "ביום עצמו הייתי עם אבא על הקו, הטראומה הזאת היא קשה לכל המשפחה, מה שקורה בחמשת החודשים האחרונים שאנחנו מנסים לקיים את מה שאנחנו בטוחים שאבא היה מאחל לנו, לכולנו. אנחנו מנסים להישאר מחוברים ואופטימיים ולראות את הטוב שיש בחיים וזה מה שהיה משמח את אבא".
"אני יודע שיותר מהכל לאבא היה חשוב שנהיה מאושרים, הוא מעולם לא כפה עלינו לעבוד איתו ואחד הדברים שהכי עשה אותו שמח זה שהייתי מאושר בדרך שלי. הוא הגיע למשחקי הכדורסל שלי, כמה חודשים לפני המקרה ישבתי איתו ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אבוא לעזור לו יותר במטעים ולסייע לעסק המשפחתי והוא אמר "ניב שיגיע הרגע ותרצה אתה תבוא ותעבוד כרגע אתה רודף אחריה חלומות שלך ואני הכי שמח מזה". אז אין לי ספק שנמשיך את המורשת שלו בדרך שנהיה בה מאושרים ושמחים.
עוד לזכרו:
הוא חסר ביציע, במשחקים?
"אבא ליווה אותי כל משחק, קרוב או רחוק בצפון ובדרום, בגיל 17 יצאתי למחנה בברצלונה וההורים הגיעו ללוות אותי, בכלל הוא היה נוכח כל הזמן בחיים שלי ושל אחים שלי. הדמות שלו חסרה בכל מקום, כמובן שזה היה חסר לי ביציעים בשנה האחרונה, באימונים, הייתי גם מתאמן איתו. הוא ליווה אותי כל יום גם בדקות האחרונות שלו הוא דיבר איתו בטלפון. אנחנו משפחה מאוד מחוברת עשרות טלפונים ביום בנינו וגם היום זה ככה, אנחנו מנסים לשמר את זה וזה דבר מדהים.
בהתחלה אבא לא נכנס למטעים, יש מחשבות בדיעבד של למה הוא לא חיכה עוד קצת?
"אנחנו משפחה מאוד מאמינה, ביום ה-07.10 אחרי שראינו את הזוועות בדרום אבא הרגיש שמשהו הולך לקרות גם בצפון ופחד עלינו ובחרנו להתפנות לנתניה. טסנו לחודש לארה"ב לקראת הגיוס של אח שלי ואני לוקח את הרגעים האלה שהיינו 24/7 ביחד וזאת כאילו הייתה הכנה, סוג של פרידה מבלי לדעת שזה מה שעומד לקרות. הוא הגיע פעם אחת למקום בכל המקרה וזה יום האסון והוא היה ביום הלא נכון ברגע הלא נכון וזה קרה.
הזכרת שאח שלך התגייס, הייתה התלבטות?
"רועי רצה לשנות את הגיוס שלו לקרבי כי אבא מאוד פחד עליו, הוא התגייס למודיעין וזה מדהים לראות אותו עושה מה שהוא אוהב בצבא וזאת מסגרת טובה וזה עושה לו טוב ואני שמח בשבילו".
קיבלת על עצמך את תפקיד המבוגר האחראי?
"כל סיטואציה כזאת מבגרת כל אחד במשפחה, אני לא אהיה תחליף אני יכול להתאמץ להיות אח טוב ולהיות בשביל אימא וסבתא ולהישאר אופטימי בשבילים ובשבילי".
המשפחה כאמור עדיין לא שבה הביתה בשל המצב הביטחוני: "באחד מהראיונות של סבתא שלי היא ענתה בצורה הכי יפה שיש – בשאלה מה תושבי הצפון רוצים? בסופו של דבר אנחנו בסיטואציה של מלחמה נותנים לנו כסף כדי לא להיות בבית ואנחנו צריכים להבין שכל עוד אנחנו מלחמה צריכים להתמודד. העיקר שיחזירו אותנו לתחושת הביטחון ונהיה מוגנים נתמודד עם הכל".
טילי הנ"ט הקטלניים של חיזבאללה הובילו במהלך המלחמה גם למותו של מאיר מויאל, אזרח עובד צה"ל שהגיע עם משאית עליה נהג להוביל מים לחיילים בגבול. ביישוב יפתח הוא ספג את פגיעת הטיל הקולנית. במרכז הרפואי "זיו" בצפת, הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים עובדי המרכז ובני משפחותיהם.
שמעון מויאל, עובד המרכז ואחיו של מאיר: "הייתי בבוקר במרכז הרפואי, הדלקתי שם נר זיכרון, קשה לי מאוד כל האובדן הזה וקשה לי היום הזה. האירוע היה בקיבוץ יפתח, הוא העביר מים לבסיס וכשהוא ראה שהכמות לא מספיקה הוא אמר שהוא נוסע להביא עוד, כשהוא יצא מהשער הוא חטף את הנ"ט. היה אכפת לו רק מהחיילים למרות שהוא לא איש קבע. הטיל היה קרוב מאוד למוצב, הייתי שם במקום ואני לא יודע איך אנשים חיים ככה. הילדים שלי לא רוצים לחזור לקרית שמונה והילדים שלו לא רוצים לחזור, הם לקחו את זה מאוד קשה. שמענו סיפורים בשבעה ולא האמנו את הסיוע שהוא נתן לחיילים, הוא היה עושה הכל בסתר בשביל שיהיה לחיילים".
