ילדותי: מסע החיים של יצחק וולסטר

יצחק וולסטר נולד בהונגריה ב 1931. כבר כילד, הרבה קודם לפלישת הגרמנים למד על בשרו מה פירוש הדבר להיות "יהודון" באירופה שטופת האנטישמיות. הוא נלחם על כבודו וחייו כבר מגיל צעיר, מאורעות המלחמה העבירו אותו מסכת של אירועים וניסים שבסופם שוחרר במחנה טרזיינשטט וחזר הביתה "נהאוזה" הוא כותב בספרו המרתק. והבית הזה לא לסגד עיירת ילדותו בהונגריה – הביתה היה ארץ ישראל. יצחק "שהניסים" נתנו לו את חייו בשואה כאן בארץ נלחם במלחמות ישראל והיה ממקימי מושב דישון שעל גבול הצפון.

יחד עם שמחה הוא הקים משפחה לתפארת, משק חקלאי משגשג וכתב שורה של ספרים שראו אור וזכרו להערכה רבה. היום יצחק ושמחה בעוד טוויסט ציני של ההיסטוריה – היום הם מפונים מביתם ומתגוררים במלון "סטאי" בטבריה שעל שפת הכנרת ומתגעגעים מאוד לנהאוזה – הביתה בדישון.

שמחה: "בחיים שלי לא הייתי 7 חודשים במלון, אני מקווה שהכל יהיה טוב ונחזור הביתה ל-15 נכדים, 6 נינים ו-5 ילדים. אני ויצחק כבר 68 שנים יחד ולמרות זאת את הסיפורים על יצחק שמעתי כשקראתי את הספר, כנראה שלא היה לו נעים לספר את זה".

יצחק: "אני אופטימי כי יש לי ניסיון שכל דבר שקורה עובר בסוף.

על תקופת היותו ילד בשואה סיפר: "כל הזמן הבנתי שמה שקורה לי קורה לכל העם היהודי, וכל מה שעברתי זה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו באותה תקופה. כשהיינו בעיירה בשם פאפא הייתה קהילה יהודית חרדית והשכונה שגרנו בה הייתה שכונה סגורה, היה שם בית ספר יהודי ובית כנסת. בשנת 1944 הגרמנים נכנסו להונגריה והקימו גטו במספר מקומות ואת אבא שלי שלחו לפלוגות העבודה ברוסיה ומאז לא שמעתי עליו כלום. חקרתי באופן עצמאי אחרי כמה שנים ובניתי את מסלול חייו שהיו קשים, גם ההונגרים וגם הרוסים התעללו בהם והוא נעלם ואף אחד לא שמע עליו".

אחת החוויות הקשות שזכורות לו באותה תקופה הייתה "המפגש" האלים עם צעירים מידי יום בדרכו לבית הספר: "הייתי צריך לעבור דרך סמטה ובקצה תמיד הייתה קבוצה שארבה לי והייתי מתכנן איך לעבור את הקטע הזה בלי להיפגע. היום פעמים שחזרתי מדמם הביתה אחרי שספגתי מכות, ובאחד הימים החלטתי לעשות מעשה ולקחתי תפוח ששלחו איתי לבית הספר הכנסתי אותו לגרב וכשהגעתי אליהם התחלתי לנפנף בזה עד שהם התפזרו והצלחתי לעבור".

"היה ברור שההונגרים התגייסו לעזור לגרמנים, הם לקחו את היהודים מהגטו לרכבות והעמיסו אותם. בהתחלה לא היה ברור לאן הן נוסעות אבל הייתה פרופגנדה, כשהם המציאו אמר שהן מיועדות להגיע קרוב לגבול הונגריה ולא יוצאות מהמדינה. אנשים שסבלו בגטו מרעב וצפיפות האמינו שאם ייקחו אותם למקום אחר זה יהיה מקום יותר טוב ומסודר. כשהגענו לשְטרָסהוֹף וירדנו מהרכבת היו לא מעט שמתו תוך כדי הנסיעה".

אתה ממש רואה גופות איתך בקרון?

"אנשים מתו מצפיפות, נסענו חמישה ימים בלי אוכל ואנשים לא יכלו להתאפק עשו את הצרכים שלהם בתוך הרכבת וכל מי שהיה חולה ותשוש מת במקום והגופות שלהם נפלו על מי שהיו בקרונות. כשהגענו לשם הגיעה קבוצה של פועלים והם הוציאו את המתים והחפצים שלהם מהרכבת, הם לקחו את כל הגופות וריכזו אותם לצד הכביש שהוביל למחנה. אחר כל הגיעו עם מרסס של סיד וסיידו אותם בלבן. אנחנו היינו צריכים לעבור בכביש בין 2 הערימות גופות, ואז ראיתי אישה שעדיין נשמה והייתה בחיים ואז הקצין הגרמני שראה שהיא נושמת ירה בה למוות".

מה עובר לך בראש באותם רגעים?

"לא עובר כלום, פשוט הלכנו".

איך חיים כשאתה יודע שבכל רגע יכולים להרוג אותך?

"זה הפך להיות ידיעה ברורה, זה מה שקורה ולא התרגשתי יותר מידי. אנשים מתו לידי ואתה מתרגל לזה".

שמחה, איך את ויצחק נפגשתם?

"הגיס שלי היה חבר של יצחק והם דיברו על המלחמה בלי הפסקה, אחותי שידכה בנינו ואמרה לנו לרדת לוודאי עם הכבשים, כשהגענו התחילו יריות והוא חיבק אותי ותוך כדי שאל אני רוצה להינשא לו".

יצחק: "הגענו לדישון 4 חברים רווקים היות ולפני זה היינו קיבוצניקים החלטנו להקים במושב מעין קיבוץ קטן אבל החבורה התפרקה ונשארתי הרווק היחידי. המשפחה שלה הגיעה לדישון והיינו שכנים והם אירחו אותי כל הזמן והתיידדנו וארגנו את השידוך".