את המונדיאל הזה אפשר לסכם מאין סוף זוויות, מאין סוף סיפורים ואירועים, מספורט ועד פוליטיקה, מיחסי ערבים-יהודים, מדמוקרטיה ועד רמיסת זכויות אדם. אפשר לדבר על השחיתות ועל הצביעות העולמית שאימצה את צמד המילים "שקט, משחקים". אפשר להתחיל לסכם מהבוקר שאחרי הגמר שקטאר חזרה למקום שלא נוכל לבקר בו, או מהלילה המטורף שחווה העולם וספק אם היצור האנושי כבר מצליח לעכל מה שקרה אמש. אפשר לדבר על מסי, אמבפה, קריזמן, רונלדו, ניימאר ולוריס או על הרוח של מראדונה שריחפה מעל האצטדיון בלוסייל. על הגלימה שהולבש בה מסי והקוליות שבה הניף את הגביע ההיסטורי. אפשר לעסוק ברמת השיפוט המזעזעת וצריך וחייב לדבר על מהמבוכה והבושה שעולם הכדורגל צריך לחוש היום (וכל יום) על כך שאדם כמו אינפנטינו עומד בראש ארגון הכדורגל הגדול בעולם ובסירחון שעולה מהארגון שבראשו הוא עומד.
אבל ביום הזה, היום של אחרי המונדיאל, תרשו לי לברך את אחינו ואחיותינו החדשים והחדשות שבחודש האחרון הצטרפו לדת הכדורגל. ברוכים הבאים לצדיקים והצדיקות שעד לפני חודש לא הבינו מושגים בסיסיים והיום כבר יודעים לדקלם את שמם של גדולי שחקנים בעולם, גם אם לא במדויק, גם אם הם שוכחים ורק יודעים לתאר אותם חזותית. במונדיאל הזה אני אישית הצלחתי להחזיר בתשובה שלמה ומלאה לפחות שלושה, הסברתי להם את המושג נבדל, למה מותר לפעמים לתת כתף חזקה בהגנה וזאת לא עבירה חמורה ואיך עובד ה-VAR והם התאהבו. עד כדי כך התאהבו שהבילוי בערב שישי היה צפייה במשחק בין צרפת לאנגליה, עד כדי כך התאהבו שדרשו לצפות במשחקים ערב ערב גם אם הם זלגו להארכה ולפנדלים. אנשים שלא התחברו לענף פתאום תפסו את הראש, פתאום השמיעו קולות עידוד ואכזבה, אשכרה פיצחו גרעינים מול משחק של פורטוגל נגד קוריאה הדרומית. והשיא היה במשחק הגמר כשהם ישבו לצפות במשחק לבד וקבוצת הוצאפ רגשה וגעשה.
בלילה, בזמן שניסיתי להוריד אדרנלין נתקלתי בפוסט הבא: "אני לא מחובבי הכדורגל. אבל, במונדיאל הזה משהו קרה. למדתי להתחבר לספורט שלא צפיתי אף פעם, ישבתי מרותק במשחקים והבנתי דבר אחד – כמה כוח מאחד יש לדבר הזה. כמה דברים שליליים הודחקו הצידה בשם הדבר הזה. כמה זה חיבר בין אנשים שבחיים לא היו יושבים יחד בסיטואציות אחרות. ויותר מזה? כמה הליכה אחר חלומות מביאה אותנו לפסגה. תודה ארגנטינה על ערב בלתי נשכח".
דת הכדורגל זכתה במונדיאל הזה להחזיר רבים בתשובה והלוואי שם יישארו איתנו וילמדו לאהוב גם את מה שיש לנו להציע להם בארץ הקודש, למרות שזה רחוק שנות אור ממה שהם נחשפו אליו ערב ערב על המסך בחודש האחרון. הלוואי שם יישארו וילמדו לאהוב גם את הקרנבל בסמי עופר ובבלומפילד את אוסקר גלוך ודולב חזיזה, את רותם חטואל וברק בכר. מצטרפים חדשים לדת הכדורגל חשוב שתדעו – אנחנו לא הם, הרמה שונה, הקצב שונה, האיכויות שונות, בספורט הישראלי יש תחלואים רבים, פוליטיקה, קרבות אגו ולא מעט שערוריות – אבל זה שלנו. שמחים שהצטרפתם הלוואי שתישארו.