"המקרה של סעידיאן גרם לו לרעד והזעה ומאז החלה התדרדרות"

אבל כבד ירד על משפחת ירדנאי מנהלל כשהבן, אמיר, רס"ר במיל', קיבל החלטה לשים קץ לחייו. הוא הוכר כהלום קרב ממנו סבל בעקבות שירותו הצבאי במבצע "צוק איתן" ופינוי הפצועים ההרוגים משדה הקרב, בין השאר מאירוע אסון הנגמ"ש בשג'אעיה.

אמיר היה בן 36 במותו ורגע לפני שביצע את המעשה הוא כתב למשפחתו "זה גדול עליי, אני אוהב אתכם, לא יכולתי לזכות במשפחה טובה יותר".

אייל, אביו: "לא חשבנו שהוא יפגע בעצמו כי האופי שלו הוא אופי של אדם חפץ חיים, עם מטרות, חיות ודבקות במטרה. אדם שמח, לא אדם שישים את נפשו בידו אבל כמו שהוא כתב זה היה גדול עליו. האירוע של הנגמ"ש הבוער היה חלק ממה שאמיר עבר, הוא היה ראשון בכוח שהגיע לנגמ"ש אבל במשך 24 ימים של ב"צוק איתן" הוא היה חלק מצוות הניוד שפינה פצועים והרוגים. כשהוא חזר הוא תיאר לנו דברים שאי אפשר בכלל לחשוב עליהם. הם נכנסו יום יום לרצועה ברכב לא ממוגן וחשש שלא יחזור משם. הגוף לא נתן לו, אבל הוא יצא בכוח. כל הצוות שהיה איתו שם הם הלומי קרב".

מתי אתם מבינים שהוא סובל מהלם קרב?

"לפני "צוק איתן" אמור היה לטוס להודו להשתתף בראלי ההימלאיה, אבל יום לפני הוא קיבל צו 8 וחלום חייו נדחה. שלושה ימים אחרי סוף המלחמה הוא טס להודו ולמרות שהפסיד חודש של הכנות ונגד כל הסיכויים הוא הגיע ראשון והיה אלוף עולם. ימים אחר כך הוא אמר שהיה לו מזל ושזה ניתק אותו מהמלחמה. אבל 7 שנים לאחר מכן קרה המקרה של איציק סעידיאן. זה גרם לו לרעד והזעה ומאז החלה התדרדרות עד כדי כך שעסק שהוא ניהל הפסיק לתפקד. בנובמבר 2021 הוא קיבל התקף פסיכוטי ואושפז בכפייה".

תסביר

"אלה התקפי זעם שהפכו אותו למשהו אחר, הוא חזר לתקופת המלחמה, הוא חי בהתקפים את "צוק איתן". כמי שהשתתף במבצע אנטבה זה היה קטן ליד מה שעברתי עם אמיר בהתקפים שלו. באחד המקרים חמישה שוטרים הגיעו לבית ונאלצו לאזוק אותו ואז אמיר צעק להם צוק איתן ואת המספר אישי ואמר "אני הצלתי את החיים שלכם בזכותי אתם פה". זה רגע שיותר קשה מרגע הקבורה, זה נורא".

עוד התייחס אייל למצוקה של משפחות שמתמודדות עם קרוב שסובל מהלם קרב שכן בישראל כיום אין מחלקות מיוחדות לטפל בנפגעים: "אין בארץ מחלקה לפוסט טראומטיים ואותם לוחמים שמגיעים למחלקות האלה כשהם אזוקים ומושפלים נמצאים במצב נוראי. המחלקות האלה סגורות הן לנפגעי הנפש והן לאזרחים והתקשורת ולכן אף אחד לא יודע מה מתחולל במחלקות האלה. זה יותר גרוע מלהיות בכלא הסורי. על כל דבר הייתי צריך להילחם בשבילו. הנושא הזה שאין במדינה מחלקה להלומי קרב זה מחדל שאי אפשר לתאר. במקום לקבל תנאים של 5 כוכבים הוא מקבל תנאי כלא".

"אמיר היה מאושפז בכפייה 8 פעמים בתנאים לא אנושיים. הוא השתחרר ב-8.10 יום אחרי פרוץ המלחמה ובעצם הוא חזר למלחמה כי אי אפשר היה להסתיר את זה ממנו. הוא שמע וראה וכל מטוס שעבר גרם לו לזיכרונות. במלחמה עכשיו יהיו אלפים פוסט טראומטיים וזה יפרוץ אצלם בכל מיני שלבים והמדינה לא ערוכה לזה. הטיפול של המדינה בהלומי קרב הוא של מדינה נכשלת".

אחיו של אמיר, רון: "ביקשנו לוויה צבאית ולא קיבלנו, ביקשנו שמינימום שהוא יהיה קבור בחלקה הצבאית ולא אישרו לנו. עד רגע הלוויה היינו צריכים להילחם על זה אבל הנחמה שהוא מוכר כחלל צה"ל".

אייל, התייחס למכתב שהשאיר אחריו אמיר: "במשפט שהוא כתב יש נחמה, אבל הוא לא היה צריך להגיד את זה, אנחנו משפחה מלוכדת ומאוחדת. הוא ביקש במכתב סליחה שבגללו היו לנו שנתיים קשות אבל אנחנו לא צריכים לסלוח".