09:00
מהגטו לכנסייה: כך ניצלו חייה של מרים אלדובי
כ 140,000 יהודים חיו בהולנד בזמן שגרמניה פלשה אליה ב 1940. זמן קצר לאחר הכיבוש חוקקו חוקים אנטי יהודיים, עובדי ציבור יהודיים פורטו מעבודתם, והקהילה היהודית כולה הייתה צריכה להירשם. מספר המגורשים למחנות ההשמדה מהקהילה היהודית בהולנד עמד על 107,00, כאשר 75% מהקהילה הושמדה בשואה.
מרים אלדובי לבית דה-האן, נולדה בהולנד ב1938, וכיום מתגוררת בקיבוץ לביא. בגיל צעיר היא איבדה את שני הוריה שנשלחו למחנות ההשמדה באושוויץ, והיום סיפרה את הסיפור הלא יאמן על איך ניצלו חייה: "הגרמנים אמרו להולנדים שאם ישבו בשקט, לא יעונה להם כל רע. הגזרות כלפי היהודים לא איחרו לבוא ויצאו אחת לאחת. ב1942 ריכזו את כל היהודים בגטו. גטו שהיה לו רק מקום אחד של כניסה ויציאה ושמירה של הנאצים. ההורים שלי היו בגטו הזה והתגברו השמועות שאותם יהודים שנשלח וכביכול למחנות עבודה, נלקחו למעשה למחנות ריכוז ולא חזרו משם. היה מאוד מדאיג. גם ההורים שלי מאוד דאגו והחליט איכשהו להתחבא. אבל קשה מאוד בתור גטו סגור ומסוגר למצוא מסתור".
"אחרי הגטו לא ראיתי את אבא שלי. אני מניחה שהוא היה בקשר עם המחתרת ההולנדית שמצאו לנו פתרון. יום אחד נכנסה אישה גדולה, עם מבטא לא הולנדי, פנתה לאמא שלי ואמרה: "את מוכנה? הם מוכנים?" אמא ענתה עם דמעות בעיניים: "עוד רגע", ותלשה משהו מהמעיל שלי. מסתבר שזה היה הטלאי הצהוב, והלבישה אותי. אנחנו מדברים על תחילת 1943".
"הייתי ילדה קטנה. כשהתחיל הסיפור של הפריד הייתי בת 4.5 היה לי אח שנולד ב 1941. הוא היה תינוק. באותו בוקר ביקשתי מאמא לקום, התלבשנו, דיברנו שטויות. המיוחד היה שהיא גם הוציאה את האח הקטן מתוך העריסה הביאה את שנינו למטבח. אבי שהיה מובטל ישב מאחורי עיתון גדול, ואחי זחל על הרצפה. הייתה אווירה מתוחה. הייתה אווירה לא רגילה, ואז הייתה דפיקה בדלת. הייתה שם עוזרת בבית שפתחה את הדלת והכניסה אישה עם מעיל גשם אפור ארוך, ותיק גדול. היא הייתה מפחידה. היא דיברה במבטא מוזר. לא הבנתי למה היא הגיעה. נצמדתי לאמא שלי. התברר די מהר למה היא באה. היא הוציאה אותנו מהבית אותי ואת אחי".
"היא פנתה אלי ואמרה לי: מעכשיו את לא יודעת לדבר. אם מישהו פונה אלייך את לא עונה. אבא שלי התקרב ובירך אותנו "ברכת הבנים" ובסוף הוא פלט- "אני מקווה שתהיו יהודים טובים". את זה גם העוזרת שמעה והשתמשה בזה בשלב מאוחר יותר בחיים שלנו. זו למעשה הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ההורים שלי".
מרים אלדובי דה-האן שרדה בעקבות העובדה שהיא הוברחה מתוך הגטו, נאלצה לחיות תחת שם אחר, לא יהודי וחיה כנוצרייה בשם חדש: "מיקי". עד שהסתיימה המלחמה. אז, המשפט הלא יאמן שאמר לה אביה על "להיות יהודים טובים" פגש אותה באופן לא צפוי רגע לפני שחזרה לחיות כיהודייה. מרים בגיל צעיר מאוד נאלצה "להחליף" שלושה זוגות של הורים: הביולוגיים, המאמצים הנוצריים ואז המאמצים היהודיים איתם ועם אחיה הצעיר גם עלתה ארצה, והקימה משפחה למופת בישראל: "כיום יש לי יותר נינים מנכדים".
לאותה "מיקי", הילדה הנוצרייה, היא אומרת היום: "עשינו את זה".