"הפועלים נופפו בדרכונים למחבלים: "תאילנד תאילנד", אבל זה לא עזר. הרגו אותם בטבח"

---

שנתיים ל-7 באוקטובר. על אף שקיבוץ עלומים עצמו הצליח להגן על עצמו בזכות חברי כיתת הכוננות האמיצים שנלחמו בגבורה, כל המשקים החקלאים בקיבוץ נשרפו כליל ו-22 פועלים תאילנדים נטבחו למוות. אבי פריימן מנהל הרפת של קיבוץ עלומים, שוחח עם חיים הכט וחזר לאירועי הבוקר הקשה: "בשעה 6:30 ירדתי לכביש העוקף, וקול פנימי מנע ממני ללכת במסלול הרגיל. פתאום אני רואה מאות טילים והתחלתי לשמוע צבע אדום בלי הפסקה. לצערנו בצבע אדום אנחנו יודעים מה אנחנו עושים כבר 20 שנה. נכנסתי בבהלה הביתה, הערתי את אשתי, את שתי בנותיי ו-7 מנכדיי ונכנסנו לממ"ד שיצאנו ממנו אחרי 26 שעות".

"תוך כדי כניסה לממ"ד שמעתי ירי מנשק קל והבנתי שזה משהו אחר. באזור 6:50 קיבלתי טלפון מהתאילנדי שעובד איתי שכתב: "בעל הבית שלום, גאזה פה הרבה בפנים. אני אולי עוד מעט מת. שלום".

הראיתי את ההודעה לאשתי ולא הבנתי איך אני מתמודד עם הדבר הזה. אחרי כמה דקות הבת שלי אמרה שהיא צריכה לשתף אותי במשהו והראתה לי תמונות ששלח החתן שלי שמפעל חיי עולה באש. הרפת, הכל בער. לעלומים נכנסו כ-100 מחבלי נוחב'ה, הגל השני מנה כ-40 שהגיעו אל הגדר והמגורים שם נתקלו בכיתת הכוננות, אבל חלק מהם הגיע לרפת וביצע את ההצתות והטבח הנוראי ב-22 פועלים שנרצחו, וזה הזמן להזכיר את ביפין ג'ושי שגופתו חזרה מעזה לפני כמה ימים וקיוונו שהוא חי. אנחנו קיבוץ שחדרו אליו מחבלים רבים אבל לשמחתנו לא נהרגו פה חברי עלומים".

"בתחקיר הצה"לי התגלה שצה"ל כשל לגמרי בהגנה על הקיבוץ וחברי כיתת הכוננות נלחמו בעוז יחד עם כוחות צה"ליים ספורדיים הגיעו לקיבוץ, הם הצילו את עלומים".

כמה פעמים במהלך אותן 26 שעות אתה שואל את אשתך – איפה צה"ל?

"שואל הרבה, אפילו הנכדים התחילו לשאול, האם הרעש ששומעים זה צה"ל או המחבלים. אני אמרתי שזה הצבא אבל אלו היו המחבלים".

האם מישהו שרד מהפועלים?

"יש כאלו שברחו ויש כאלו שנחטפו ונפצעו. ניסינו להגן עליהם. התאילנדים נופפו בדרכונים למחבלים "תאילנד תאילנד" אבל זה לא עזר, הרגו אותם בטבח. חלק בתוך המיגונית, חלק הובלו למכון החליבה ונורו שם. כשאני באתי לרפת ביום ראשון, היו שם גופות ודם ניגר מהממ"דים שהיו מלכודות מוות".

החליבה האחראונה הייתה ב 6:30. מה קורה לפרות שלא נחלבות, דלתות הפרת פרוצות?

"יש משקים בעוטף שפתחו את השערים של הרפתות, אני החלטתי שלא לפתוח. לא הייתה חליבה משבת בבוקר, לא היה להם אוכל או מים. גם אם היית רוצה להביא חבילת קש אי אפשר כי אין. פשוט ישבתי על ספסל ברפת ובכיתי את נשמתי לבורא עולם וביקשתי ממנו עזרה. אז החלטתי שאני לא מתעסק בלשקוע למעמקי האובדן, רק בתקומה. החלטתי שאנחנו מתחילים לשקם. צריך לדאוג לאוכל ומים, בעזרת כמה חיילים הבנו קווי מים. התקשרתי לחבר שידאג לי לאוכל עבורם אבל הצבא לא נתן לו והוא נסע דרך ואדיות כדי להגיע. במחשבה הראשונה חשבתי שאיבדתי את העדר. אבל הפרה כנראה היא חיה הישרדותית והן החזיקו מעמד בצורה מדהימה. רק ביום רביעי אחרי הצהריים המכון החל לעבוד והתחלנו לחלוב את פרות".

"החלב נשפך משתי סיבות: לא היה מי שישנע אותו, ואין לאן לחלוב כי מכלי החלב היו מחוררים לגמרי, וגם החלב היה דלקתי. אתה רואה את החלב נשפך על הרצפה מצד אחד ומצד שני הלול השרוף וריח של מוות באוויר. אני חושב שמישהו נתן לי כוחות על כדי לעמוד במצב הזה, היום אנחנו יכולים רק לזכור ואנחנו זוכרים".

"חמישה ימים אחרי התחלתי לתפעל את הרפת, הפעלתי את המכון חליבה ודאגתי לפרות אבל לא היה מי שיעבוד התאילנדים עברו למרכז אבל אז התחילו המתנדבים להגיע. אנשים מבוגרים, אנשים שחלקם לא ידעו לחלוב. הלב של עם ישראל היה כל כך רחב וזה היה מחמם לב. זו הייתה העזרה שעזרה לנו להתרומם מהקטסטרופה".

במשך חודשים, החמאס צברו כוח התכוננו, הרגשתם משהו חריג?

"ממש לא , אנחנו סמכנו מאוד על הצבא, התגוררו בעלומים מפקדי צבא והייתה גדר גבוהה, אף אחד לא צפה את זה".

האם בתחושה שלך אחרי מה שראית – ניצחנו?

"אני לא רוצה להשבית שמחות, אני צפיתי בשחרורי החטופים ובכיתי והתרגשתי כמו עם ישראל. אבל עד שאחרון החללים לא יוחזר החגיגה לא יכולה להמשך. אתמול יצאתי להליכה הרגילה השלי, באוויר מסוקי קרב ירו. עוד אין שלום. הוא עוד לא פה".