"הגאווה זה מה שגרם לתחושת הבושה להודות בצורך בעזרה. הדיסוננס של 'לאן הגעתי ועם מה אני מתמודד'"

בבית העלמין שדה יהושוע בחיפה ציינה ביום רביעי משפחתו של נווט הקרב רב סרן (במיל') אסף דגן ז"ל את יום הולדתו ה-39. דגן, שם קץ לחייו ב-23 באוקטובר 2024 בזמן שהיה בדרכו לשירות מילואים בבור בקריה בתל אביב. הוא סבל במשך חודשים רבים מפוסט טראומה והורד מטיסות קרב אך לא טופל על אף התרעות המשפחה לגורמי הצבא.

לאחר שאסון דרשה המשפחה שבנה יזכה להלוויה צבאית אך הצבא סירב. בתום הליכים משפטיים שנוהלו בבתי המשפט הוחלט כי דגן יזכה להלוויה צבאית אך ייטמן בבית עלמין אזרחי.

"המאבק לקבל הכרה מלאה והוגנת משקף את המאבק של כל לוחם שנאבק  בפוסט-טראומה ולא זוכה להכרה אמיתית. אנחנו חייבים להיות הקול שלהם, חייבים לתת טיפול, תמיכה ושיקום אמיתיים", נמסר מהמשפחה.

אסף הוא חלק משלישיית תאומים ביחד עם אחיותיו נטע וענבל, שציינו יום ההולדת הראשון בלעדיו. בהזמנה לאירוע שהוציאה המשפחה נרשם "באהבה, בכאב ובגעגוע אינסופי, אנו מזמינים אתכם למפגש מרגש לציון יום ההולדת המשותף (שלנו התאומות) ושל רב סרן במילואים אסף דגן ז"ל. אסף נווט קרב, לוחם, אח אהוב ובן מסור. נשמה טהורה שגם כשאיננו בגוף ממשיך לחיות בנו בכל נשימה ויום. ניפגש כדי לזכור, לשתף, לחבק ואולי קצת לחייך. ולשמוח נשמח שתביאו תמונה סיפור זיכרון או פשוט נוכחות".

נטע דגן אחותו של אסף, סיפרה לעמי כברי בתוכנית "הבוקר השישי": "חלק מהגאווה הגדולה זה מה שגרם לתחושת הבושה ולצורך להודות בזה שהוא צריך עזרה. הדיסוננס של 'לאן הגעתי ועם מה אני מתמודד'. הבושה ובדידות של האנשים האלה שחווים את הפציעה – זה חלק גדול ממה שגורם להם להחליט את ההחלטה הזאת".

"אסף היה איש דיסקרטי, עוד לפני הפוסט טראומה הוא כמעט לא שיתף אותנו במה הוא עובר. הוא שירת במלחמת לבנון השנייה כקצין ואחרי שלוש שנים יצא לקורס טייס וסיים אותו כנווט. בשלוש-ארבע השנים האחרונות הוא היה איש כבוי ואימא שלי שסיפרה על כך לבעלי מקצוע טענו בפניה שאלה התסמינים של פוסט טראומה".

"לפני שנתיים אימא שלי פחדה שהוא יטוס במצב שלו והתקשרה למפקדים שישימו אליו לב ויורידו אותו מטיסות וזה מה שקרה בסוף. אבל למרות שהורידו אותו מטיסות בגלל המצב המעורער – נתנו לו להמשיך לשרת כרגיל בלי טיפול. התייחסו למצב שלו כמו כל חייל רגיל. אולי אם מישהו היה מבין כמה המצב חמור והיו מטפלים ועושים משהו היה אפשר להציל אותו"

האם ישנן תחושות אשמה?

"אי אפשר בלי רגשות האשמה, מלווה אותי תמיד המחשבה שאולי יכולתי לעשות יותר. אסף לא כל כך תקשר בשנה האחרונה אבל לא עבר לי בראש שהוא יעשה דבר כזה. אימא כן הרגישה והפכה עולמות אבל בראש שלי חשבתי שאסף עושה כרגע מילואים ובתקופה יותר עסוקה ושאני צריכה לשחרר אותו לתפקידו. תחושת האשמה תלווה אותי תמיד".

על אירוע הלוויה הצבאית סיפרה: "נלחמנו על קבורה צבאית ולא קברנו אותו חודש וחצי עד החלטת בג"צ שלאחריה הוא נקבר בקבורה צבאית בחלקה אזרחית. אין לי איך להגדיר התחושה שהייתה למשפחה באותה תקופה חוץ מהתחושה של משתמשים וזורקים, 'אנחנו כבר לא צריכים אתכם אז אנחנו מתנערים'. אנחנו מבינים שיש חוקים ברורים מי שהיה במילואים ולמי היה צו והחוק ברור אבל הצבא גם יודע לזוז מהחוקים כשהוא רוצה ולהפר את החוקים. לצערי הרב אנחנו לא המשפחה היחידה".

על חוסר האמון במערכת אמרה: "יש לי ילד קטן אבל התחושה שלי כרגע אני לא יודעת איך אני יכולה לשלוח את הילד שלי למערכת שיום אחד הוא יצטרך אותה והם לא יצטרכו אותו הם יפנו לו גב. התחושות שלי מאוד קשות כלפי המערכת".

על ההודעה שפורסמה אתמול לפיה לוחם קצין במילואים תושב טבריה שם קץ לחייו ביער שוויץ אמרה: "זאת דקירה בלבד, מחזיר אותי לאותו רגע שדפקו אצלנו בדלת והודיע את מה שהודיע. זה בוקר קשה מאוד כל פעם שאני פותחת חדשות ורואה הודעה כזאת זאת דקירה".

"קשה לתת עצות למשפחות כי אנחנו לא הצלחנו למרות שפנינו לכל גורם אפשרי ושלחנו מכתבים והתקשרנו ופנינו לכולם. מה שיש לי לומר לאנשים זה לא לוותר, גם אם בן המשפחה מסתגר – לא לוותר. אי אפשר יהיה להציל את כולם אבל אפשר יהיה לצמצם את המספרים שהגענו אליהם".