פדוי השבי ממלחמת יום כיפור: "צריך להחזיר את החטופים בכל מחיר, אני יודע מה הם עוברים שם"

---

בערב ה-06.10.1973 על אשר אליהו לשמירת לילה במוצב בבסיס צה"ל בחרמון, ברקע הדהדו הכותרות שבישרו על מלחמה קרבה והימים היו מתוחים מאוד. בבוקר כשהתחלפה המשמרת ניסה אליהו לנוח כמה שעות אלא שאז החלה לפתע המתקפה ופגזים סוריים נחתו במוצב. על אף המתיחות הרבה וההבנה שמלחמה קרבה בצבא לא היו מוכנים הכוחות הסוריים תפסו את חיילי המוצב בכפכפים ובגדי שינה.

50 שנה מאוחר יותר באותו תאריך בדיוק ספגה ישראל את אסון ה-07.10.2023, כשגם הפעם ההתרעות היו, הצבא נתפס לא מוכן והחיילים הוקפצו מהמיטות ונלחמו בבגדי שינה וכפכפים.

ובחזרה לאשר אליהו, תושב טבריה, אז חייל בסדיר ב-8200, אלחוטן: "ביום הכיפורים כל פעם מחזיר אותי לאותו יום קשה וארור, זה מלווה אותי. הייתי חייל בשירות סדיר 8200 בבסיס בחרמון ובאותו יום הייתי תורן לילה עם עוד חייל, בשעה 08:00 החלפנו משמרת והלכנו לנוח. באותם ימים היו כל הזמן התרעות על מלחמה אבל אף אחד לא עשה עם זה כלום, לא הייתה התרגשות וההתנהלות הייתה רגילה. לא קיבלנו שום הנחיה מיוחדת ועצם זה שהלכתי לנוח וחיילים היו עם נעלי בית אומר הכל. אני התעוררתי מההפגזות על המוצב, לא היה זמן להתכונן למלחמה למרות שכולם ידעו שזה הולך לבוא. בבוקר של ה-07.10 שראיתי מה קרה אמרתי לבן שלי שזה יום כיפור מספר 2, 50 שנה ואף אחד לא למד שום דבר".

על בוקר המלחמה: "התחילו הפגזות ופתאום ראינו קומנדו שמגיע לעבר המוצב, הכוחות ניסו להדוף אותו אבל הם היו 250 ואנחנו כ-20 אנשים במוצב. בשלב הראשון התחילו לזרוק רימוני עשן ורסס לתוך האולם ותפזרנו למחילות של המוצב. כל הלילה היינו שם והם קוראים לנו להיכנע ולא נכנענו. בבוקר סמל גולני הוביל אותנו לגג של המוצב ואז מתחילה אש תופת עלינו מצד הסורים. עד היום זה במחשבות ובלב לידי היה חייל בן יחיד להורים ניצולי שואה והוא חטף כדור ונפל. זה משהו שכל החיים שלי אני לא אשכח. התחילו להיפצע חיילים ולהרג ומישהו הניף גופייה לבנה והתחלנו לצעוק בערבית "דיי", הבנו שאנחנו או מתים או נכנעים והולכים לשבי".

"ירדנו במדרגות מהגג והקומנדו הסורי התחיל לירות לעברנו, אני דובר ערבית רהוטה. הם קשרו את הידיים שלנו והם התחילו לשיר, התחושה הייתה זוועה. לקראת ערב התחילו להוריד אותנו במורדות החרמון לעבר המוצב הסורי כשבדרך הם רצחו עוד חייל. הייתי צעיר והתקווה הייתה שאחרי אחת הגבעות מסתתרת יחידה מיוחדת שתציל אותנו ולא היה".

"הגענו לכפר ח'אדר והמון ערבי צועק, רצו לעשות בנו לינץ', שם הייתי בטוח שיחסלו אותנו ואין דרך חזרה. החיילים הסורים העמיסו אותנו על המשאיות, קשרו לנו את העיניים כשאנחנו רואים את המטוסים נופלים כמו זבובים. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים והפחד מתחיל כי לא ידענו מה יהיה בשנייה הקרובה. הגענו לדמשק למתקן אימונים הכניסו אותנו לחדר גדול ושם התחילו החקירות. הן התחילו מיד וכלל מכות פיזיות, מכות חשמל, היינו שם 10 ימים ועברנו עינויים גם פיזיים וגם נפשיים. אמרו לנו שאין יותר מדינה, כל יום אלימות פיזית ואנחנו עם עיניים סגורות ולא ידענו עם מה מכים אותנו ומאיפה תגיע המכה. אוכל קיבלנו פעם ביום, לא ידענו מה אנחנו אוכלים, שירותים צריך להתחנן. אחרי 10 ימים הורידו אותנו בשדה חרוש כשמסבבנו המון שצעק והרגשנו שזה הסוף שלנו. היה איתי בן דודי, גם הוא תושב טבריה ודיברנו בלחש כי פחדנו לדבר".

ידעתם מה קורה בישראל?

"ביום ה-10 הורידו לנו את כיסוי העיניים וצלמים צילמו אותנו, ומשם עברנו לכלא בפאתי דמשק. היינו 30 אנשים בחדר קטן ושם לא ידענו מה קורה בחזית, הוציאו לחקירות ועינויים קיבלנו אוכל בסיסי, הסוהרים התעללו בנו ומתחילה שגרה בתוך החדר הזה עם כל החיילים.

"תמיד האמנתי שהמדינה תחזיר אותי הביתה, לא היה חשוב איך אני אחזור אבל הייתי בטוח שהמדינה תחזיר אותי. והיום אני כל יום חושב על החטופים על הגיהינום שהם עוברים וצריך להחזיר אותם בכל מחיר כי אנשים לא מבינים מה הם העוברים".

מתי הבנתם שיש סיכוי שאתם חוזרים והמצב בארץ התהפך?

"הצלב האדום הגיע אחרי 4 וחצי חודשים ודלינו ממנו מידע שהמלחמה הסתיימה והשבויים ממצריים חזרו וכרגע יש מו"מ להחזיר אותו ושהתקווה שבקיץ נוכל לשחות בים. מצב הרוח השתפר והבנו שיש מדינה ואנחנו מקבלים מכתבים וכותבים הביתה, היו חבילות שהגיעו וגם חגים שציינו שם".

על ימי השחרור סיפר: "עשרה ימים לפני השחרור הייתה מסיבת עיתונאים והביאו כמה שבויים לדבר בה. ב-01.06 לקחו את הפצועים והבנו שהם הולכים הביתה כי אמרו להם לאסוף את הציוד ולנו אמרו שעוד כמה ימים גם אנחנו יוצאים. ביום חמישי נפתחו הדלתות ביקשו שנתלבש במדים שלהם ושלא ניקח כלום. הצלחתי לקחת קלף שהכנו ומכתבים מהבית שהחבאתי בגרביים. העלו אותנו לאוטובוס ולקחו אותנו לשדה התעופה בדמשק".

ספר על ההגעה הביתה לטבריה

השיירות התחילו מצומת גולני הישן עד לשכונה, שם חבר ילדות הרים אותי על הכתפיים עד הביתה והייתה שמחה גדולה. זה היה ערב מרגש וכולם הגיעו לחבק ובודקים אם אני תקין נפשית. עד היום יש פוסט טראומה שתמשיך איתי. החטופים היום אני מנסה לחשוב איך החטופים היו שורדים במנהרות בלי אוכל וזה מטריף לי את הדעת".

"אין מצווה  יותר גדולה מפדיון שבויים, אני זוכר את הסיפורים של כל מי שהלך בפרעות כדי להציל יהודי ואנחנו המדינה החזקה לא יכולה לעשות את זה? אני לא מבין. אני מקווה שהפעם זה יקרה ואני לא אאמין עד שזה לא יקרה".

הילדים שלי יודעים מה עברתי, באחד מימי כיפור חזרתי מבית הכנסת וכינסתי את הילדים וסיפרתי להם מה עברתי והם קוראים לי "גיבור". אני מחבק את המשפחות וכל ליבי איתם ותומך בהם ומתפלל יחד עם כל עם ישראל לשובם, שהסיוט הזה ייגמר".