הדרשה והשאלה שכמעת הסתיימה במיון: רעב בעזה? מסתבר שלא בבית כנסתינו

זה קרה בשבת האחרונה, שבת מטות- מסעי, אחרי תפילת מנחה, באחד מבתי הכנסת במחוזותינו. את הסיפור שמעתי מפי מתפלל שהיה שם, ראה, שמע, והתקשה להירגע.

אחרי תפילת מנחה, הרב כדרכו, נשא דרשה שנגעה בפרשת השבוע. הרב דיבר על הפסוק – איש כי ידור נדר לאדוני, לא יחל דברו, כל היוצא מפיו ייעשה. חשיבותה של אמירת אמת. מילה זו מילה. אגב, אחד לאחד בנימין נתניהו שכידוע דבר "שקר לא ייצא מפיו". הרב גם אמר ששקרים וסרטים שהם פייק מלא, מוציאים דיבתו רעה של צבא הגנה לישראל ומחבלים במאמציו להשיג ניצחון מוחלט.

אחד המתפללים, יהודי כבן 50 שהציבור בבית הכנסת רוכש לו כבוד וחיבה, הרים ידו בהיסוס ושאל: "רבנו, האם במלחמת מצווה מותר לנו גם להרעיב את אויבינו? האם מותר למנוע מזון מילדיו של האויב?" הרב כמו נשתל על הסטנד שלו. לשאלה כזו הוא לא ציפה, לא בבית הכנסת שלו. הרב כחכח בגרונו.

מירכתי בית הכנסת קם מתפלל שקרב אל השואל בצעדים מאיימים. "איך אתה מעז, צעק, איך אתה מעז כאן במקום הקדוש לרחם על אוייב שטבח בנו באכזריות ורצח אימהות וילדים". בתוך שניות בית הכנסת המה וגעש כשמתפללים נוספים החרו החזיקו אחרי הצועק: "תתבייש! סססמולן! הם כולם מחבלים! רק ככה, בהרעבה, רק ככה נציל את החטופים! עזה היא עמלק!" המתפללים הקיפו את השואל הנבוך וקיללו אותו מלוא פה. "חילול השם!" צעקו. "אתה תומך במי שרצחו ילדים יהודים!".

האווירה בבית הכנסת הפכה דחוסה. הרב מהבימה קרא: יהודים. יהודים תפסיקו. השואל שהבין שכול מילה שיוסיף תצית אש נטל את חפציו ויצא אל עבר דלת היציאה. שם במבואה זה כבר גלש ל"ידיים". אחד דחף, שני נפנף אגרוף, אחר ניפח חזה. השואל האיץ את צעדיו ונמלט מבית הכנסת. מבית התפילה שלו.

המתפלל שסיפר לי אמר: אם הוא לא היה בורח משם זה היה נגמר במיון..

השאלה של היהודי התמים נותרה תלויה בחלל בית הכנסת. הרב כמובן לא השיב. הביריונים חסכו לו את תשובתו. אבל עכשיו משהבין בדיוק מה הציבור שלו חושב. הוא גם יודע מהי דעתו שלו. שנאמר – "קול המון כקול שדי ופני הדור כפני הכלב".