דולב סלע בן העיר בית שאן, בן 20 התגייס לשירות קרבי, במהלך המלחמה נלחם ברצועה ובאחת ההתקהלויות הוא נפצע קשה ואיבד את ראייתו בעין שמאל. במהלך הקרב נפלו ארבעה מחבריו של דולב. לאחר תקופת השיקום החל דולב לקיים סדרת הרצאות על האירוע שעבר וכאמור וכתב ספר "מאור עיניי".
בראיון לחיים הכט סיפר: "בתחילת הפציעה היה לא פשוט, בסוף ברגע אחד עלינו על מטען בג'באליה, עפתי מהקומה השנייה, ארבעה חברים שלי נהרגים ואני מאבד ראייה בעין. אחרי הפיצוץ אני לא זוכר כלום, הגעתי לבית החולים במצב קשה מאוד, כשפתחתי את העין אחרי 16 שעות של ניתוח ראיתי חברים ומשפחה ולא הבנתי מה הם עושים שם ומה אני עושה שם".
"אחרי יומיים שאני מתחיל לשאול שאלות מספרים לי ואני מבין את גודל האירוע. על מות החברים סיפר לי לוחם שהיה איתי בפלגה וזה היה קשה לשמוע, בתחילת הפציעה הייתי חלש פיזית ונפשית ולקח לי זמן לקלוט, אבל מהר הבנתי שהשליחות שלי אחרי הפציעה זה לעמוד על הרגליים.
מתי אתה מבין שאיבדת את הראייה?
"העין שלי הייתה סגורה בהתחלה אבל הייתה לי תקווה שכשאני אפתח אותה אני אצליח לראות. אחרי שבוע הגענו למומחה העיניים תל השומר והם פתחו לי את העין בכוח ומה שהם אמרו שהראייה לא תחזור והסיכויים לא לטובתי".
איך אתה מגיב?
"לא הגבתי גרוע כי הבנתי את השליחות שלי, הגנתי על המדינה וזאת לא סתם פציעה, אני שלם עם מה שקרה. עשיתי משהו חשוב ואני לא מצטער על זה".
"בסוף לחיות עם עין אחת אז טווח ראייה מתקצר אבל מתרגלים לזה, אני יכול לעשות הכל, בעין אחת אני רואה חצי אור וחצי חושך. אני יכול לנהוג ולעשות הכל וזה לא מגביל אותי בשום דבר".
"יש לי עוד רסיסים בפנים ובגוף, ישנה מגבלה בכתף בטווח התנועה שלה, הרבה רסיסים בראש, כאבי ראש ובעיות בזיכרון. הייתי מאושפז 4 וחצי חודשים ובסוף החודש הזה אני מסיים את שיקום היום שלי. היו סביבי המון אנשים, המשפחה הייתה מהרגע הראשון ואנשים שהכרתי שם באשפוז ועזרו לי והיו אוזן קשבת. ההורים היו חזקים ונתנו לי תקווה כל הזמן, לא נתנו לי רגע אחד לשקוע".
במהלך השיקום החליט דולב לפתוח בסדרת הרצאות וכתיבת ספר ראה אור "מאור עיניי": "לא האמנתי שאני אעמוד מול קהל ואכתוב ספר, אלה כוחות שקיבלתי אחרי הפציעה ואני שמח שאני עושה אותם, זה מחזק אותי. לא קראתי ספרים בילדות ובגלל זה הספר שכתבי מתאים למי שלא קרא ספרים. הרעיון הגיע כשהייתי בשיקום, היה לי הרבה זמן פנוי וחשבתי איך אוכל לנצל אותו. כל יום במשך 4 חודשים כתבתי בין 500 ל-1000 מילים. בהתחלה זה היה קשה כי צריך להתרגל לאובדן הראייה אבל פרקתי לתוך המחשב את כל הכאב שלי ומה שהרגשתי באותו רגע וזה היה הטיפול הנפשי שלי".
"בחרתי לקרוא לספר "מאור עיניי" בגלל איבוד הראייה אבל גם בגלל החברים שלי שאיבדתי שהיו האור שלי והאנשים שהאירו לי את הדרך והיה לי חשוב להקדיש להם את הספר הזה. אני מגיע לכל מקום שמזמינים אותו ומתאים את המסר לקהל.