משפחת כוטל ציינה היום את יום הולדתו של גדי ז"ל שנפל ב-08.09.25 ברצועת עזה מקיבוץ אפיקים ששירת כלוחם שריון בגדוד 52, עוצבת 'עקבות הברזל' (401) היה בן 20 בנופלו.
אימו של גדי, אנדרה פרסמה פוסט לזכרו: "גדי שלי, היום יש לי יום הולדת. ועדיין אני בתוך חודש של סערת רגשות, בתוך החודש שבו נפלת בעזה, רק בן 20 ושבוע.
איך מציינים יום הולדת כשאני יודעת שלנצח תישאר בן 20 ושבוע?
איך אני ממשיכה להזדקן כשאתה נשאר צעיר לעד?
איך בכלל "חוגגים" כשעוד לא עבר חודש מאז שאתה לא פה?
אבל אתה, גדי, אלוף בציון תאריכים.
אתה שולח לי סימנים בלי סוף, מזכיר לי ששום דבר לא סתם, שום דבר לא מקרי.
אני זוכרת את יום הזיכרון השנה, כששלחו אותך ללוות חלל בנצרת – אברהם פרטוש ז"ל – ואמרת לי:
"אמא, לא תאמיני איזה קטע, לחלל שאני מלווה יש את אותו תאריך לידה שלי".
והיום כשאני מסתכלת שוב בתמונה ששלחת לי, אני כבר לא מופתעת שגם הוא היה בן 20 בנופלו.
וגם הוא נפל במלחמת יום הכיפורים, אותה מלחמה שכולם אומרים שמזכירה את מה שאנחנו עוברים עכשיו.
בשבעה שלך למדתי על אלוף ישראל טל, טליק.
הקצינה שלנו, השריונרית כמובן, לא הפסיקה להגיד לי ש"האדם שבטנק ינצח".
תסלח לי, גדי, שלא הכרתי אותו קודם, אל תשכח שאמא הגיעה לארץ רק בגיל 25.
וכשעשיתי עליו גוגל, שוב לא הופתעתי, יום פטירתו זה בדיוק היום שבו נפלת בעזה, 8.9.
ככה זה עם אנשים מיוחדים, יש להם הרבה דברים במשותף.
ואתמול, כשניסיתי להעסיק את עצמי ולהתרחק מהתאריכים המתקרבים, ליוויתי את יעלי להקלטת תוכנית על אחים שכולים.
ובסוף פגשנו במקרה את הרמטכ"ל ה־21, גדי אייזנקוט.
עוד איש מיוחד, עם לב ענק, שגם הוא איבד את היקר לו מכל.
סיפרתי לו שתמיד אמרו לך שיש לך שם של רמטכ"ל ושצריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים.
הוא התנצל שלא הצליח להגיע לשבעה ושלח את חברו טל רוסו.
ישבתי עם טל ארוכות, בכינו יחד. לב רגיש כמו שלך, שלכם שני הגדי.
ועוד תאריך שחוזר כל הזמן בסיפור שלך – ה־7/10 הארור.
בשנתיים האחרונות ליווית אנשים שחייהם השתנו ביום הזה.
כשישבתי עם הרב לקבוע את ה־30 שלך, ספרנו וגילינו שיום ה־30 נופל בדיוק על ה־7/10.
הלם.
הזזנו ל־15/10 כדי לאפשר לנו עוד קצת זמן לעכל וגם לארגן לך הזכרה כמו שצריך.
אז כן, אני מציינת יום הולדת.
ולראשונה אני גם קצת כועסת.
כועסת שאני ממשיכה לגדול ואתה נשאר לנצח בן 20 ושבוע.
יש דיבורים על הסכם, על סיום המלחמה והחזרת החטופים.
אני שמחה ומקווה, הלוואי והיית פה לראות את זה, מה שהכי רצית עבור החניכים שלך, מתגשם (הלואי אמן).
אבל מה שאני הכי רוצה, כבר לא יתגשם. כי תמונה משפחתית מלאה לא תהיה לי יותר.
כי הגעגוע גדול, כי אני מחייכת אבל בלוק בטון לא יורד מהלב.
אני רוקדת עם הקטנה ומנסה לעשות חיים שמחים, אבל שום דבר לא ייתן לי את מתנת יום ההולדת שאני הכי רוצה, לנשק את הלחיים שלך, לחבק אותך עוד פעם אחת.
המלחמה חייבת להסתיים, בשביל החברים שלך, ובשביל כל שאר האימהות שמחכות לילדים שלהן.
אבל גם כשהיא תסתיים, תמיד אחשב בכמה ימים פספסנו אותך.
עוד כמה ימים היית צריך להמתין כדי לצאת מהמלחמה הזאת בחיים.
כי אם היא מסתיימת היום, אדע שלנצח פספסתי אותך בשלושה שבועות.
ואולי היית מאחל לי שוב "מזל טוב" מרגש.
טוב גדגד שלי, מתחילה עוד יום בלעדיך, אבל היום קצת יותר קשה. כי אני יודעת שלא תגיע לקפה ועוגה איתי.
אל תדאג, עוד אעשה אותך גאה, עוד אמשיך לשמוח, אני מבטיחה.
אבל הבוקר אני צריכה להשלים עם זה שהמתנה היחידה שאני רוצה, לא אוכל לקבל.
אוהבת אותך עד אין סוף,
אמא".