אורטל אסולין: "ליאור כתב לי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי אבל זה לא החזיק הרבה שעות. הוא היה הילד הנצחי"

ערב לפני אסון ה-07.10 חגג ליאור אסולין יום הולדת 43, הוא בילה עם חברים במהלך היום ובשעות הלילה נסע למסיבת ה'נובה' במטרה להגיע לפני רגע השיא – הזריחה. אסולין וחבריו הספיקו להיות זמן קצר במסיבה עד שמתקפת הטילים החלה ועצרה את הכל. אסולין וחבריו נמלטו ברכבם אבל בכביש הדמים 232 נתקלו במארב של מחבלים שם נרצחו. רק למחרת מתנדב זק"א שעבר במקום זיהה את גופתו ועדכן את המשפחה המודאגת, חמישה ימים אחר כך הוא זוהה רשמית במחנה שורה והובא למנוחות.

לרגל ציון יום השנתיים למלחמת ה-07.10, סיפרה אורטל, אחותו של ליאור: "התחושות מאוד קשה, יש געגוע לא רגיל לצחוק של ליאור, לחיוך והאור שהוא הכניס לכל חדר, כשרואים כדורגל, שומעים שיר וכל הרגעים הקטנים והמחשבות על מה שלא הספקנו. הזמן רק מעצים את הגעגוע ומתחילים לעכל ומבנים שהוא לא יחזור אן דרך להתרגל לזה".

"ליאור חגג יום הולדת היא ב-06.10 והם נסעו ל'נובה' לשיא בזריחה. הם הספיקו להיות במסיבה שעה וחצי או שעתיים עד שהכל נגמר והחיים שלו נעצרו. לא ידענו שהוא שם ורק בשעות הבוקר המאוחות הבנו את זה והתחלנו בטלפונים, הוא כבר לא היה זמין ובדיעבד כבר לא היה בחיים".

"באותם שעות הייתה אופטימיות, הלכנו לבתי חולים, הפצנו תמונות ובשעות אחר הצהרים נודע לנו שירו בו, אז לא ידענו מה המצב וחשבנו שהא יצא מזה כי אין סיכוי שלא. קיבלנו עשרות טלפונים מאנשים שהתעניינו אבל לא היה מידע כי הוא יצא בן הראשונים ונקלע למארב בכביש 232 כביש המוות אז לא היה מי שהספיק לראות אותו. בשעות הלילה ביקשו ממשפחות הנעדרים להגיע למסור DNA ואז אנחנו מתחילים להבין שמשהו נורא קרה. למחרת בבוקר חבר טוב שמתנדב בזק"א זיהה אתת הגופה שלו בשטח והתקשר אלינו ונסענו למחנה שורה. אחרי חמישה ימים זיהו אותו באופן רשמי ובחמישי הייתה הלוויה".

במהלך השנתיים שמעת סיפור חדש שלא הכרת על ליאור?

"ליאור אחרי הכדורגל ניסה למצוא את עצמו והמצב הכלכלי לא היה מזהיר ועדיין הוא היה תורם למשפחה כל חודש מעשר. הוא היה טוב גמור וגם מהמעט שהיה הוא ידע לתרום. הוא הכיר אותם כשהם הגיעו אליו לחוות סוסים, הוא הבין את המצב ונוצר החיבור ביניהם. הוא היה רגיש לכולם הייתה לו רגישות לא מוסברת"

מי היה ליאור של אורטל

"ליאור גדל ממני ב-7 שנים ואני גדלתי בצילו, היה לנו כוכב בבית וכולם היו תחת האור הזה, שמחנו בהצלחות וכאבנו בימים שפחות. ליאור זה אח של פעם בחיים, של נתינה וחיבוק. הוא היה ילד נצחי ואם הייתי מספרת שקשה לי הוא היה מקליל ואומר שהכל טוב וחיים פעם אחת, הוא ניצל כל רגע בחיים".

ספרי על השיחה האחרונה

"היא הייתה ביום ההולדת הוא חגג עם חברים בים ואני לא הצלחתי להגיע, בערב הינו בקידוש והוא לא הספיק להגיע. אבל היה משהו בברכה שלי עם תמונות הילדות ותחושה של סגירת מעגל, ברכתי אותו והוא כתב לי שאני החיים שלו שריגשתי אותו ושהוא תמיד יהיה שם בשבילי, זה לא החזיק הרבה שעות. הוא תמיד איתי ואני אנציח אותו עד יומי האחרון"

על סיום המלחמה והחזרת החטופים אמרה: "כולם שמחו שחטופים חזרו אבל אני לא אשקר שבכיתי גם על אחי שלא זכינו ולא נזכה לחבק אותו. יש גם תחושות אשמה שלא יכולנו להיות שם בשבילו ושלא זכינו להיפרד כמו שצריך"