"גדלתי בצל הקטיושות ומגדלת כאן ילדים. היום אני קרובה להחליט לעזוב"

---

בגבול הצפון המלחמה נמשכת. בנוסף לאזעקות מהשיגורים האיראניים, תושבי קו העימות סופגים כבר שבועות רבים שיגורי רחפני נפץ, טילים וכט"במים שמאיימים על ביטחונם. יחד עם תחושת השליחות, השייכות והציוניות שגורמת להם להמשיך ולהתיישב באזור כה מאוים, אזרחי ישראל שחיים בצמוד לגבול מרגישים ייאוש מהמצב.

סיוון אביטל תושבת מנות במועצה האזורית מעלה יוסף: "אנחנו מרגישים שסוף סוף יש שותפים. אנחנו לא זכינו להפסקת אש. מפסח כשכל המדינה התחילה להתאושש אצלינו, ממש לא. ביימה האחרונה שקט מתוח. אנחנו בציפייה דרוכה. אני חושבת שההכלה השהייתה עד עכשיו אין לה שום מקום. אני מרגישה שהגיע הזמן לתגובה. לא יודעת אם כמו שהיה אתמול אבל בעל כורכי נאלצת להבין שהפלונטר שנכנסנו אליו עם איראן מסבך את כל המדינה".

"היינו בהסכם. חזרתי אחרי שנתיים שהתפניתי על חשבוני. אני בימים האחרונים חושבת מה גרם לי לחזור רק ביולי שעבר?< היה איזשהו אמון והאמון הזה נשבר. אני מנסה להזכר בשגרה שהייתה לנו לפני 28 בפברואר. זו הייתה שגרה טובה כל מחבל שמרים את הראש מורידים אותו. הרגשתי בטוחה. האמון הזה היה סדוק, אבל עכשיו הוא מרוסק".

"אני עם שלושה ילדים והבכורה שלי מסיימת כיתה ו'. זה בית הספר הרביעי או החמישי שלה. האמצעי מסיים כיתה ד' וההצעיר מסיים גן חובה. אני יכולה להגיד שהם חד משמעית לא למדו. אבל נקודת הציון הזו שחיזבאללה הצטרף לשאגתך הארי שינתה לנו את החיים וזה לא נגמר מאז. אנחנו מדברים על ילדים שישבו שלושה חודשים בבית. גם כשבית הספר היה פתוח לא שלחתי אותם. ראינו את רחפני הנפץ".

"בטווח הקצר והיום-יומי אני חושבת האם לשלוח או לא לשלוח לבית הספר. יש דיונים משותפים עם הורים אחרים. בטווח הרחוק- אני אומרת איזה אופק יש לנו פה? המתקפה האיראנית תסתיים. אני לא חושבת שזה יקח שנים אבל זה יגמר. חיזבאללה כאן כדי להשאר. ראינו מנהרות שנחשפו רק בימים האחרונים".

"זה לא רציונלי להשאר פה. כשאני שמה את השיקולים הקרים. אני גדלתי כאן בשומרה, על הגבול. יש לנו יכולת כלכלית לקום ולעזוב. אבל אלו כוחות נפשיים לקום ולעזוב. אנחנו מאוד קרובים להחליט לעוזב. סבא שלי גדל בגרמניה של שנות ה 30. לקום וללכת הוא מרד קשה. אני רוצה למצוא את המקום הבא שלי. אנחנו יודעים מה מחכה לנו בצד השני: דירה שכורה, חצי ממה שיש לנו כרגע. הפשרות הן קשות. בתור מישהי שגדלה פה ונולדה במתקפת קטיושות, הסבים שלי חיו פה. אנשים קמו ועזבו ממשפחות משכילות וחזקות. הם נסעו באוקטובר 2023 ולא חזרו. הקרבות מתחילות להיות כבדות. לגדול במקום אחר שיש יציבות- רק ביום רביעי הם חזרו לבית הספר והם אמרו לי"למה את מעירה אותנו, גם ככה עוד יומיים יסגרו".