עדי אנגרסט: "בשבוע האחרון, הלב פועם, הגוף רועד, אנחנו מסדירים נשימה, ואני מתחילה לעכל – אני חוזרת להיות אחות קטנה"

כ-400 אלף משתתפים הגיעו הערב כיכר החטופים בתקווה שזו תהיה העצרת האחרונה לקראת חזרתם של כל החטופים חיים וחללים בתחילת השבוע. במהלך העצרת נאמו אנשי הממשל האמריקני סטיב ויטקוף, ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ.

במהלך העצרת נאמה גם עדי אנגרסט, אחותו של מתן אנגרסט: "אח שלי, תמיד הסתכלתי עליך מהצד ומתגאה בך, מספרת עליך לכולם, על האח הנערץ שאתה עבורנו ועמוד התווך של הבית. לפני שנתיים האור כבה ונכפה עליי להיות האחות הבכורה. ניסיתי לדאוג להורים ולהכיל את החוסר מול אופיר ורועי. ניסיתי להיות כמוך אבל לא הצלחתי למלא את החוסר שלך. הילד הצנוע, עם העיניים הבהירות והטובות שלך, העזרה שלך למשפחה ולסובבים, האהבה למדינה שאתה כל כך גאה בה. הדמות הנערצת שהיית בשבילי הכתיבה לי את הדרך ואת הזכות להילחם עליך עד טיפת כוחי האחרונה כמו שאתה נלחמת עבורנו באותו בוקר שנעלמת לנו. אני מחכה כל כך לדבר איתך, לספר לך על התקופה המטורפת הזו בה הרגשתי ריקה. מבפנים. הכל משעמם בלעדיך והחיים חסרי משמעות".

"בא לי לספר לך על השגרה החדשה- בה כולם המשיכו ואני נותרתי מאחור. נשארתי איתך באותו תאריך, סופרת דקות שתחזור. אבל אני לא לבד. יש פה עם מדהים, עם ציוני, עם שלא הפסיק להילחם עליך. מתן שלי, שנתיים שאני מדמיינת וחיה אותך מנסה להרכיב את הפאזל מאותו הבוקר. אני מתרגשת לעמוד לצד קית סיגל שמהרגע שחזר אלינו לא הפסיק להילחם עליך ולדבר עליך מעל כל במה בארץ ובעולם ובעיקר לשתף אותנו בקשר המיוחד שנוצר בינכם בשבי. הפרטים הקטנים שבסיפורים שיקפו לנו בדיוק את קווי דמותך ועזרו לנו להאמין שאתה חוזר האח שהכרתי".

"בשבוע האחרון, הלב פועם, הגוף רועד, אנחנו מסדירים נשימה, ואני מתחילה לעכל – אני חוזרת להיות אחות קטנה. אמא, אבא, אופיר, רועי, סבא, סבתא דודים ובני דודים. עם ישראל היקר- אחי הגיבור חוזר הביתה!
מתן אחי הגדול, הגיבור שלי, גיבור של מדינה שלמה. נשאר לי רק לחכות לחבק אותך, להרגיש ולרפא אותך, להגיד לך שאתה בידיים בטוחות ושלא אעזוב אותך יותר לעולם. בעוד חודש המנהג שלנו חוזר אלינו. אנחנו נחזור לחגוג שוב יום הולדת משותפת. כבר הזמנתי כרטיסי טיסה כדי להיות הכי רחוקה מלציין את התאריך שלנו, אבל הפתעת אותי לפני. אתה המתנה הכי טובה ליום הולדת שלנו".

"אחיי ואחיותיי, הרגע הזה ממלא את הלב שלי בתודה עמוקה, בענווה ובאהבה אינסופית לכם שנשאתם אותנו על הכתפיים במשך כל התקופה הארוכה, הכואבת, והבלתי אפשרית הזו. תודה לכל מי שצעד, ששר, שהתפלל, שצעק שזעק ושלא ויתר אפילו ליום אחד. תודה לחיילי וחיילות צה"ל, לגיבורים והגיבורות במדים, לראשי ואנשי כוחות הביטחון שעזבו הכל וחרפו את נפשם, שעשו לילות כימים. תודה ענקית, היסטורית, נצחית לנשיא ארצות הברית ולצוותו שפעלו במסירות ובהתמדה למען הצלת חיי יקירינו. אני ומשפחתי לא נרפא עד שכל 48 החטופים החיים והחללים יחזרו אלינו. היום כשאשיר את התקווה תחזור המשמעות למשפט להיות עם חופשי בארצנו".

שורד השבי קית׳ סיגל בכיכר החטופים: "תודה לכם, תודה רבה שאתם פה. חיכיתי כל כך הרבה זמן לחבק את מתן שוב כמו שהתחבקנו אז, כל כך הרבה זמן אני אזכור את החיבוק הזה. כל החיים שלי אני רוצה לחבק ולשמוע מה עבר עליך מאז. אתה חבר יקר וגיבור, עם שלם שאוהב אותך וחיכה לך הרבה זמן שתחזור. את הסיפור שלנו עוד נספר, מחכה לך ואוהב אותך מאוד. מחכה לכם, לכולכם".

שורד השבי טל שהם בכיכר החטופים: "עד לא מזמן, מה שמתרחש היום היה נראה בלתי אפשרי – ועכשיו זה קורה. אפשר סוף סוף לומר בהקלה גדולה – שהטוב שייחלנו לו באמת מתקרב. הם עוד לא פה, אבל האחים והאחות שלנו מתקרבים ובאים – כולם כאחד, החיים והחללים. בהודיה גדולה אני רואה את השבים חוזרים הביתה – אל המשפחות, אל האהובים, אל החיים החדשים שמחכים להם. ובכאב גדול אני רואה את סגירת המעגל של משפחות החללים, שיזכו סוף־סוף לפרידה ראויה. אני רוצה להקדיש רגע לכאב שלכם. אני יודע כמה זה מורכב ומפחיד, ומקווה שבקרוב כל יקיריכם ישובו לקבורה מכובדת בארצנו".
"לפני שנתיים, כמו רבים אחרים, הלכתי עם משפחתי לארוחת חג אצל חמי וחמותי – מבלי לדעת שחיי עומדים להשתנות לנצח. אבשל האהוב נרצח. אביתר ולילך קיפניס נרצחו. עשרות חברים ומכרים מבארי ומהאזור נרצחו גם הם. ואנחנו – שבעה מבני המשפחה, בהם אשתי עדי והילדים המתוקים שלנו – נחטפנו".
"חמש מאות וחמישה ימים הייתי בשבי. ומתוך הכרת הטוב, אני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי שם. הכרתי את עצמי. גיליתי חוסן נפשי ופיזי. גיליתי שאפשר להרעיב אותי – ואשרוד. אפשר לענות, להכות, לנסות להשפיל אותי אבל אני איישיר מבט מורם ונפש גאה. אני יהודי. אני ישראלי. ואני גאה בזה. וגאה גם בכם – שנלחמתם על משפחתי ועליי".
"בעזה הכרתי אחים לשבי – עומר, גיא ואביתר, שכמו כל חבריו קראנו לו אביה. צעירים שאוהבים מסיבות, מוזיקה וטבע. נפשנו נקשרה וגורלנו נעשה אחד. למדנו אחד את השני, חיזקנו אחד את השני, חלקנו הכל. בבועה קטנה של ארבעה גברים מצחינים במעמקי החושך, למדנו מהי ערבות הדדית אמיתית, חברות אמת. שם הבנתי עד כמה העם שלנו מיוחד".
"אחרי חמש מאות וחמישה ימים עומר ואני יצאנו לאור. ברגע הראשון שראיתי שמיים – לא האמנתי. כשחיבקתי את אהוביי – התמלאתי שמחה ואושר, אבל בתוכי נשאתי כאב – על גיא ואביה שנשארו שם, מאחור. בלילה הראשון בבלינסון, כשכולם ישנו, הסתובבתי במסדרון ובכיתי את חיי. בכיתי על מה שאבד לי – על החיים הקודמים שלי. ובתוך הדמעות, הרגשתי את גיא ואביה איתי, מזכירים לי שהם עוד שם. באותו רגע החלטתי – אין סיכוי שאני נשבר. אני מתרומם וממשיך להילחם – עד שהם יחזרו. עד שכולם בבית – הסיפור שלנו לא נגמר. מחוץ לשבי גיליתי את העם שלי מחדש. גיליתי את הישראלים, את היהודים בארץ ובתפוצות. למרות השבר הגדול וחילוקי הדעות – אנחנו עם אחד. בעזה נלחמו עלינו, וברחובות ישראל נלחמו עלינו. זו הערבות ההדדית שלנו – זה ה־ DNA שלנו. אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור".
"אני רוצה להודות מעומק לבי לכל מי שבזכותו הרגע הזה הגיע – למי שלא היה מוכן לרגע לוותר ולהרים ידיים – ובפרט לחיילים, ללוחמים, למילואימניקים, שהשאירו משפחות בבית והתייצבו באומץ כדי להגן על מדינת ישראל ועל עתידנו. אני מבקש סליחה ותודה ממשפחות חללי המלחמה – ששילמו את המחיר היקר מכולם. אני יודע כמה המחיר כבד וכואב. וסליחה גדולה גם מהפצועים בגוף ובנפש – נתתם את כל מה שהיה לכם עבור האחים שלכם".
"בשבי היה לנו כלל אחד פשוט: לא אוכלים את המעט שנתנו לנו, לא הולכים לישון, עד שמדברים על הדברים שמפריעים לנו, מוצאים פתרונות והבנה הדדית. הלכנו לישון עם בטן ריקה וגוף כואב, אבל בלי כעס הרסני. גם אנחנו, עם ישראל, צריכים ללמוד לנהוג כך – בתבונה, באמפתיה, בכבוד, במטרה למצוא פתרונות. אם נדע לריב נכון – יצמח החוסן. אם נדע למצוא את הדומה בינינו תחילה – תצמח האחדות. אנחנו יכולים לבחור אחרת. אנחנו עם אחד, ערבים זה לזה. אסור לנו להתפורר. חשוב שנמצא את הגשרים בינינו. גיא, אביה ושאר החטופים עוד יהיו כאן איתנו – ויביאו איתם גל של תקווה לעתיד. בואו נשתמש בכוח המניע שנתן את הדלק למאבק, כדי לשמור ולטפח את עתידנו המשותף, ביחד ובאחדות".