"הסיכויים למצוא את עומר ואת שאר החללים פוחת מיום ליום, איך אפשר לדבר על ניצחון מוחלט בלי להשיב את החטופים?"

עומר נאורטה ז"ל, חייל בודד מארה"ב, שב 7 באוקטובר פיקד על מחלקת טנקים בחטיה 7 של השריון, חטוף בעזה כבר 699 ימים. מסרטון חטיפתו, ששוחרר באוגוסט 2024, קשה היה לקבוע אם נלקח חי או מת אל תוך שטח הרצועה. לאחר מכן, בדצמבר האחרון, הודיע צה"ל באופן רשמי על כך שעומר נאוטרה נהרג במהלך המתקפה באותה שבת שחורה, ועד אז משפחתו של עומר המאינה ונלחמה על עליו כעל חטוף חי. מאז עברה כמעט שנה שבה משפחתו של עומר מחכה ונלחמת שיגיע לקבורה ראויה בשטח מדינת ישראל שכלכך אהב. אימו של עומר, אורנה נאוטרה סיפרה בתוכנית "מדברים ברדיו" על התקופה האחרונה, על תחושותיה ועל הציפיות שלה מהממשלה.

"אחרי כמעט 700 ימים שמענו כלכך הרבה הבטחות שלא התגשמו, זה מסע ריגשי מטורף. זה ברור לי שאם אכן יש הצעה על השולחן חייבים לנסות ולהוציא אותה לפועל. זה שעדיין יש שם חטופים חיים והסיכויים למצוא את עומר ואת שאר החללים פוחת מיום ליום חייבים לנסות אי אפשר להתעלם. אנחנו רק יכולים להסתכל על מה שהיה עד היום- חמאס יודעים יפה מאוד איפה החללים נמצאים. אני מבינה שהם מסודרים מידי ברשע שלהם. הם מחזיקים את האנשים שלנו. אי אפשר לדבר על ניצחון מוחלט. איך אפשר לדבר על זה בלי להחזיר את החטופים? מדינת ישראל לא תשרוד את זה".

"הבן שלנו לא היה חייב להתגייס. הוא נולד בארה"ב, היה כ יכול להיות כמו החברים שלו- להמשיך ללימודים גבוהים. מתוך אהבת ישראל אמיתית הוא עלה לארץ הצטרף לגרעין צבר בקיבוץ אפיקים, ועשה מעל ומעבר, הוא בחר לשרת, ויצא לקצונה- שזה נדר אצל חיילים בבדודים. המדינה לא עושה את כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר אותו ולהעניק לו את הקבורה שהוא ראוי לה. על מה אנחנו נלחמים כאן? על היסוד שבסיודות  על קבורה שלו, ועל סגירת מעגל. בתחילת דצמבר שעבר הגיע מידע מודיעיני שהוא כנראה נהרג. אמרו לי שיש ממצא מודיעיני. אבל איפה הוא? המוח לא מסוגל לעכל את זה הנשמה לא מסוגלת לעכל את זה. החיים תקועים כבר שנתיים".

"הוא נחטף יחד עם נמרוד כהן שנחטף חי. את עומר ראו שמוציאים אותו מהטנק, ואי אפשר לקבוע אם חי או מת. במשך 14 חודשים נלחמנו עליו כחי, ואז כאמור הגיעה אותהידיעה על הממצא המודיעיני. זה בלתי נתפש"

"אני רוצה לראות את כל האנשים שהצביעו לממשלה הזו, אם כל אחד לרגע יעצמור יחשוב אם זה היה הילד שלו, אי אפשר להשאר אדיש לזה. קל לגלגל ולהגיד "אי אפשר החזיר", אבל חייבים לפעול אחרת, חייבים לחשוב על החטופים כעל ילדים של כל אחד מאיתנו".

"בהקשר של תבוסת חמאס- לפני יותר משנה נאמר לנו שנלחם בחמאס עוד הרבה שנים.  אם זה המצב בואו נוצאי את החטופים קודם. נהרגו מספיק חטופים שנכנסו חיים לעזה. מדובר על 42 חטופים שנכנסו חיים לעזה וכבר לא בחיים. הופקרו".

"מכיוון שאנחנו חיים בארה"ב הבנו ביום הראשון של המלחמה שיש לנו מחוייבות לגייס את הממשל בארה"ב לשחרור החטופים. למעשה כבר ב8 באוקטובר הוצאנו מכתב לנשיא ולמזכיר בלינקן, עוד שלא ידענו בודואות שעומר נחטף. במכתב ציינו שיש אזרחים אמריקאנים שחטופים בעזה ושהממשל חייב לסייע. ראינו אותו נכנס לתמונה, והיינו בכל השנה הראשונה בקשר ישיר עם הממשל. זו הייתה שנת בחירות והלכנו על הקו הדק הזה שהיה חייב להסביר לאנשים שלא מדובר בסוגיה פוליטית".

"אני לא ראיתי לקיחת אחריות לרגע אחד. בכל צומת אנחנו רואים את זה חוזר על עצמו. הממשלה הזו ממהרת לקחת קרדיט על השיגים אבל לא מוכנה להודות בכשלים, ולקחת אחריות עליההם. בראש ובראשונה על זה שהחטופים לא חזרו. מי שמחליט מה קורה בישראל הוא ראש הממשלה. להגיע להסכם או לצאת למלחמה שאני לא יודעת לאן היא תקח אותנו. אני לא מאמינה לדיבורים על השיגים וכל מה שהוא מבטיח. אני חושבת שהוא לא אמיתי גם עם הנשיא טראמפ. אם ראש הממשלה ילך עם התוכנית הזאת, אני לא יודעת איך זה יגמר".