ליל הסדר האחרון: מסע ההישרדות של אריה פינסקר

---

אריה, יליד 1930 מהעיר נאג'וואראד שבצפון טרנסילבניה ( כיום רומניה), חווה על בשרו את קריסת עולמו הישן עם פלישת הצבא הגרמני להונגריה באביב 1944. בעודו נער צעיר, נדחק אל תוך המציאות הקלאוסטרופובית של הגטאות, שם החל מסע הישרדות רצוף אימה ואובדן. בתוך החשיכה הגדולה של השואה, לצד שני אחיו ששרדו עמו, עמד אסיר אחד שמעשה ההצלה שלו העניק לאריה את חייו במתנה. כעת, מבעד למילים ולזיכרון המתועד, נצלול אל סיפור חיו של אדם שצמח מן הכאב הסבל והאובדן, ובנה חיים שלמים בצל הגבורה השקטה.

ילדות בשכונה היהודית: המשחקים והתמימות שנגדעה

משפחתו של אריה מנתה תשעה ילדים, כשהוא הילד הרביעי בסדר האחים. למרות המגורים בשכונה יהודית, הילדות הייתה נטולת אמצעים; ללא רדיו, עיתון או משחקים, הילדים היו מכינים כדור מגרביים משומשות כדי לשחק יחד ברחוב. אחותו הגדולה לקחה חלק במקהלת האופרה, הישג שהיה מקור לגאווה גדולה עבור הוריו. פינסקר, הגיע לבית הספר הקתולי בציפייה גדולה ללמוד קרוא וכתוב. אך התמימות של היום הראשון בכיתה א' התנפצה ברגע אחד, כשהמורה שאלה: "מי כאן יהודי שיקום?", והעבירה אותו ואת חבריו היהודים לשבת מאחור. בשנת 1942, כשהמצב הפך קשה מנשוא, שלחה אותו אימו יחד עם אחיו לבית ספר נוצרי בניסיון לשרוד את התקופה.

שולחן חג הפסח היה בדרך כלל סמל לשפע וללכידות משפחתית, כשאביו של אריה יושב בראשו וכל האחים מצטרפים בשירה. אך פסח של שנת 1944 היה אחר. בזמן שהונגריה החלה להיגרר אל תוך מכונת ההשמדה, האב, שככל הנראה חזה את הבאות, לא יכול היה לשאת עוד את הפער שבין תמימות ילדיו לבין הגורל המר. כשקולותיהם עלו בשירת "מה נשתנה", התפרצה מתוכו זעקת כאב פתאומית והוא צנח מכיסאו, מותיר את אריה ואחיו המומים ובוכיים. רק פנייתה המרגיעה של האם, שביקשה ממנו לא להפחיד את הילדים, השיבה אותו למקומו; הוא התרומם וחייך אליהם חיוך מאולץ, מסתיר את הידיעה הנוראה כי מועד ההתייצבות של יהודי העיר כבר נקבע. בעוד השמועות על הטבח בפולין הופכות למציאות מוחשית, כפי שקרה לדודו של אריה שהתייצב ונרצח. הילדים עוד לא ידעו שזהו ליל הסדר האחרון שלהם בבית.

המסע אל הלא נודע: מהגטו ועד לרציף בבירקנאו

כשהגיעה המשפחה לגטו, כ-11 נפשות, לא היו שירותים או מים זורמים, ובמקום שהו עוד ארבע משפחות נוספות. משם נלקחו לעבודות חקלאות בהונגריה; בתור נער תמים, אריה שמח וחשב כי כשיגיע לשם יבקש מהאחראי על החווה לעבוד עם כבשים. אך כשהגיעו, אריה נכנס ראשון וראה אנשים סובלים וצועקים. הוא ראה כי בכל קרון נדחסו כ-100 נפשות, ביניהן נשים בהריון, זקנים וחולים. באמצע של כל קרון עמדו שני דליים, אחד שימש לשירותים ואחד למים, אך מים לא היו. אריה נאלץ לעמוד במשך ארבעה ימים וחצי כי לא היה מקום לזוז. באותה העת הילדים עדיין לא הבינו לאן הם מובלים ומה צופן עתידם. ברגע שהגיעו למחנה ההשמדה, היה כתוב: "ברוכים הבאים, הגעתם למחנה באופן זמני ותעברו תהליך של חיטוי". לאנשים המבוגרים נאמר כי הם הגיעו חולים ועליהם לעבור מקלחת. הביאו להם לשתות מים עם מלא כלור והם קיבלו בגדי אסיר. אריה הנער עדיין היה תמים, הסתכל על שני אחיו וצחק עליהם כי הם נראו מצחיקים עם הבגדים שניתנו להם, ואמר כי חבל שאין שם מכונת צילום כדי שיוכל לצלם אותם, וכשיחזרו הביתה יראו זאת למשפחה וכולם יצחקו על כך.

הם הוכנסו למחנה ההשמדה בירקנאו. כולם היו עייפים, רעבים ונרדמו על רצפת הבטון. בירידה מהרכבת אריה היה בין האחרונים בגלל הדוחק הרב. אביו ושני אחיו הקטנים, אחד בן ארבע והשני בן שש, חיכו לו שיגיע. שני אסירים, שבאותה העת אריה לא ידע שהם יהודים ושיער שהם פושעים, הרימו אותו ושמו אותו ליד אביו. האב החזיק את שני הילדים בזרועותיו וביקש מאריה להחזיק לו במעיל כדי שלא ילך לאיבוד. מצד ימין נראו אנשי ה- SS ולידם כלבים גדולים שלא הפסיקו לנבוח, דבר שהפחיד את אריה מאוד. אחד מהאסירים הסתכל על אריה מחבק את אביו, ונתן לאריה מכה ביד שניתקה אותו מהאב. אבא שלו לא שם לב להיעדרותו של אריה באותם רגעים. אריה עצר והחל לצעוק על האסיר, מבלי להבין שהאסיר עשה זאת כדי להציל את חייו. הוא החל לחפש את אביו ולבכות, כשהוא מסתכל לצדדים בתקווה לזהות פנים מוכרות מהעיר שלו כדי שיוכל ללכת איתן. תוך כדי הליכה ובכי, אריה הלך לאן שכולם הובלו, עד שהסתכל ימינה וראה את אחיו, רזה וגבוה. האח כבר היה אחרי המיון ופנה ימינה. אריה רץ אליו בבכי ואמר לו שהלך לאיבוד ושהוא לא יודע איפה אבא. הוא שאל את אחיו אם ראה אותו, והאח הסתכל עליו ואמר: "כן, ראיתי את אבא, הוא הלך ישר". באותם רגעים אריה עוד לא הבין שזה עתה ניצל ממוות, וכי המפגש הזה הציל את חייו.

החיים בגטו והמפגש המפתיע

את חייו בגטו תיאר אריה כסבל בלתי אפשרי וחוסר אונים מוחלט. היו רגעים שבהם אדם כבר לא הרגיש חי, והחלה להתעורר קנאה במתים שאינם סובלים עוד. יום אחד, מונו אריה ושלושה מחבריו להתייצב בצריף מיוחד. באותה עת, אריה סבר כי אחיו הגדול אינו בין החיים, ורק לאחר המלחמה גילה ששרד. כאשר האסירים הוכנסו לאולם, כולם החלו לצעוק ולצרוח כי הבינו שהם בדרכם למות. היה זה ערב יום כיפור; הנאצים הקפידו לבצע את ההוצאות להורג דווקא בערבי חג ושבתות. אריה ושלושת חבריו חשבו שהדבר החכם ביותר יהיה לעמוד סמוך לדלת כדי להימנע ממכות, ולהגיע לתאי הגזים עם כמה שפחות סבל, לאחר שכבר השלימו עם המציאות המרה.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. רופא המחנה נכנס פנימה; באותה עת, כל מי שהתעלף או חלה הובא ל"בית החולים", שם הזריקו לאסירים זריקות שהובילו למותם. לתוך תא הגזים הוכנסו כ-2,000 איש. הרופא, שזיהה את אריה וחבריו עומדים ליד הדלת, התקרב אליהם וביקש מהם ללבוש את בגדי האסיר ולהתלוות אליו ל"בית החולים", מקום שבו לא היו מיטות אלא רק אלונקות. הוא החל להטיל עליהם משימות, ולבסוף הכניס אותם במהירות לצריף וביקש מהם לשמור על שתיקה. שם, להפתעתו הרבה, ראה אריה את אחיו הגדול שוכב. האח שמח לראות את אריה, אך אריה סימן לו להיות בשקט כדי שלא יתגלו. כך יצאו מבירקנאו לכיוון גרמניה, ושוב עברו את תהליך המקלחת והתספורת. אריה זוכר שיום אחד איבד את הכרתו כתוצאה מחולשה ורעב קיצוני. אחיו, שחשש לחייו, החזיק אותו וניסה להאכיל אותו בשלג בתקווה שהדבר יסייע לו, אך ללא הועיל, והם נאלצו לסחוב אותו. אריה מצא את עצמו בבית חולים, וכשהתעורר וראה שהכל סביבו לבן, היה בטוח שהוא נמצא בגן עדן ושחייו הסתיימו. לפתע הבחין באדם היושב לצדו, איש צבא אמריקאי שפנה אליו ביידיש ואמר: "תשמע, אני חייל בצבא האמריקאי. המלחמה נגמרה. אחרי שתבריאו, תגיעו למחנה עקורים ושם יטפלו בכם".

אריה הועבר לבית יתומים יחד עם אחיו וחבריו. כאשר החיילים האמריקאים שאלו אותם אם ירצו לצפות בהוצאה להורג של אנשי SS ידועים, אריה סירב משום שלא היה מסוגל לשאת מראה של אנשים סובלים. יום אחד, בעוד אריה, אחיו ושני חבריו עומדים בכניסה לשער, הם ראו אדם רזה מאוד ומכוסה בבגדים בשל הקור. האיש שאל אותם אם הם יודעים היכן נמצא בית היתומים, והם הסתכלו עליו ושאלו את מי הוא מחפש. הבחור ענה להם: "אני מחפש את שני אחי, לאי ואיצו". הוא התקרב אליהם, חיבק אותם בחוזקה ואמר: "זה אני, יוסף, אח שלכם". לאחר המפגש המרגש, החליטו האחים לעלות יחד ארצה לישראל.

החלום על ארץ ישראל והניצחון האישי

יום אחד נכנס איש בריגדה והציג תמונות גדולות, "בגודל של טלוויזיה", כדי להעביר הרצאה לכל הנוכחים. אריה הבחין מיד בתג שעל מדיו, מגן דוד שעליו נכתב למעלה "פלסטין" ולמטה "א.י", ראשי התיבות של ארץ ישראל. איש הבריגדה, שהיה מלא שמחה, הציג את עצמו ביידיש: "שלום לכם, שמי מנחם. אני מקיבוץ אשדות יעקב, ועוד אלפים כמוני בארץ ישראל התנדבנו לשרת בצבא הבריטי ונלחמנו נגד הנאצים".

אריה לא האמין למשמע אוזניו, עוצמת ההתרגשות הייתה כה גדולה עד שאיבד את הכרתו ונפל מהכיסא. מנחם מיהר אליו, הרים אותו ושאל בדאגה: "ילד, מה קרה לך? אתה בסדר?". אריה ענה לו בשאלה: "זה נכון מה שאני שומע? ארץ ישראל? אתה חי שם? אני לא חולם?". מנחם הסתכל עליו בחיוך והשיב לו ברכות: "ילד, אתה לא חולם. אתה רוצה להגיע לארץ ישראל? בדיוק בשביל זה אני פה".

כיום אריה בן 97, מוקף בילדים, נכדים ונינים. הוא ממשיך לטייל בעולם ולספר את סיפורו האישי, מתוך תחושת שליחות עמוקה, כדי שכולם ידעו מי היא מדינת ישראל ושהדור הצעיר לא ישכח מה עברו .